תנ"ך על הפרק
ויקרא יד
104
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
טהרת המצורע, צרעת הבתים
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(מנחות ה' א') זאת תהיה. ארבע מינים שבמצורע מעכבים זה את זה, דאמר קרא זאת תהיה תורת המצורע כמאן דכתיב חקה דמי בהארבע מינים הם עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים, שאם חסר מין אחד אין הטהרה מועלת, אבל מים חיים לא חשיב משום דהיה מערב בהם הדם כמבואר בפסוק ו', ולכן לא חשיב מין לעצמו. וכל מקום שנאמר חקה הוא לעכב, ותמיהני למה צריך לתלות הלשון תהיה בשווי לשון חקה ולא אמר בפשיטות תהיה בהווייתה תהא כמ"ש בדרשה הקודמת, וי"ל. .
(שם י"ט א') זאת תהיה תורת. זאת – אינה נוהגת בבמה. תהיה – בזמן הזה, תורת – לבית עולמים גמענין הבמות בארנו ר"פ ויקרא. וטעם הדבר שטהרת מצורע אינה נוהגת בבמה פשוט משום דכתיב בסמוך פ' י"א והעמיד הכהן וגו' לפני ה' פתח אהל מועד וזה לא שייך בבמה כי שם לא היתה השכינה שורה כמו במקדש כמש"כ בר"פ ויקרא ובר"פ ראה. ומלשון תהיה יליף לזה"ז שכן מורה לשון תהיה על ההויה התמידית בלא ישונה, ודריש כן מיתור מלה זו, דהא כמה פעמים כתיב כלשון פסוק זה בלא מלת תהיה, כמו זאת תורת העולה, זאת תורת החטאת, וכדומה. ופשוט הדבר דלא כל פרטי דיני טהרת מצורע אפשר לקיים בזמן הזה, כי מה שצריך לעשות במקדש כמו קרבנות, בודאי א"א, אלא רק תגלחת וצפרים. ומלשון תורת מרבה בית עולמים, דהיינו בזמן שביהמ"ק קיים, שמכונה בית עולמים ע"ש הכתוב מכון לשבתך עולמים. –
ודבר פלא הוא שלא שמענו מעולם שדיני טהרת מצורע יתנהגו בזה"ז אף כי דרשה גמורה היא כאן וכ"מ לקמן בתו"כ שר' טרפון טיהר שלשה מצורעים, אף כי ר"ט היה לאחר החורבן, וכ"מ בברכות ה' ב' יעו"ש ובתוס', וכ"פ הרמב"ם בפי"א ה"ו מטו"צ [רק במקום דבתו"כ הלשון בזה"ז כתב הוא בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל הענין והכונה אחת היא שסמך על הדרשה שבתו"כ כאן, ודבר זה היה בהעלם עין מהרב רי"פ בס' תולדות אדם ח"א פ"ו], ובפרט שיש כמה ענינים שמצורע אסור בהם וכולם שייכים בזה"ז, כמו שאילת שלום ותה"מ וכו', כמבואר לפנינו ס"פ תזריע פ' מ"ה, ולפי מ"ד בספרי פ' נשא, דמצורע שנכנס לירושלים לוקה על ולא יטמאו את מחניהם, לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ו מבית הבחירה דקדושת ירושלים לא בטלה גם בזה"ז, א"כ יהא אסור למצורע ליכנס בזה"ז לירושלים, ולא שמענו כזה מעולם.
וצ"ל הטעם עפ"י המבואר לפנינו בפ' תזריע ר"פ נגעים והובא אל אהרן או אל אחד מבניו הכהנים דלטהרת מצורע צריך כהן מיוחס, וכ"פ הרמב"ם פ"ז ה"ט מתרומות, ובזה"ז אין לנו כהנים מיוחסים כמש"כ הרמב"ם בפ"כ מאיסורי ביאה, ולכן נשתקע הדין. .
(תו"כ) תורת המצורע. המצורע – בין גדול בין קטן דכבר כתבנו כ"פ בפרשות הקודמות דכ"מ שנאמר הלשון תורת כולל הרבה פרטים שנכללו בכלל אחד שדין כולם שוה, וכאן הרבותא לענין מצורע קטן [דמטמא בנגעים כמבואר בפ' תזריע ר"פ נגעים], דאע"פ דכל קרבן צריך להקריב מדעת בעלים, והו"א כיון דקטן אין בו דעת אין מקריבין עבורו, קמ"ל. וטעם הדבר משום דכל מחוסרי כפרה א"צ דעת בעלים כפי שיתבאר ס"פ זו. .
(נדרים ל"ו א') תורת המצורע. נתנגע ונתרפא, נתנגע ונתרפא, מביא קרבן אחד, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, תורה אחת למצורעין הרבה הנראה דצ"ל תורה אחת לצרעות הרבה, שזה יותר מכון לענין. ואמנם זה הוא רק אם נתנגע קודם שהביא אשמו, אבל אם הביא אשמו ואח"כ נתנגע ונתרפא מביא קרבן מיוחד על נגעו השני, דלאחר שהביא האשם נגמרה טהרתו מנגעו הראשון. .
(כריתות ט' ב') תורת המצורע. אמר ריש לקיש. מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע ופשוט דדריש המלה מצורע כעין נוטרי"קון, וסמיך על מ"ד בגמ' כאן דצרעת בא על עון לה"ר ורכילות כפי שנתבאר ס"פ תזריע. ואמנם לא נתבאר מאי קשה ליה בכלל לשון פסוק זה עד שמצא לנכון לדורשו בלשון נוטרי"קון. וי"ל משום דכ"מ דכתיב בתורה שם מצורע מכונה בשם צרוע ולא מצורע, כמו בפ' תזריע איש צרוע הוא, והצרוע אשר בו הנגע, ובפ' זו מן הצרוע (פ' ג') ובפ' אמור והוא צרוע ובפ' נשא כל צרוע, ולשון מצורע לא מצינו בתורה רק כאן, ולכן דרשוהו. .
(ערכין ט"ו ב') ביום טהרתו. מלמד שטהרתו וטומאתו ביום זפשוט דמדייק דדי היה לכתוב זאת תהיה תורת המצורע בטהרתו, וכהאי גונא דרשו בגמ' סנהדרין ל"ד ב' עה"פ והיה ביום הנחילו את בניו, ביום מנחילין ולא בלילה, משום דדי היה לכתוב בהנחילו. ובמו"ק ח' א' דייקינן הפסוק וביום הראות בו מדלא כתיב ובהראות, ועוד כהנה. .
(תו"כ) ביום טהרתו. כל היום בשר לטהרת מצורע, דכתיב ביום טהרתו חעפ"י הכלל דכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ומבואר בדרשה הקודמת דטהרת מצורע הוי דוקא ביום. .
(מגילה כ"א א') ביום טהרתו והובא. שלא ישהה טהרבותא בזה שלא נילף מזב שצריך לספור שבעת ימים ואח"כ יטהר כמבואר ס"פ זו, אלא ביום שיטהר מצרעתו יביא הצפרים ואזוב וכו', ורק הקרבנות מביא בשמיני וכמבואר לקמן בפרשה. .
(תו"כ) והובא אל הכהן. מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן יר"ל דלא נימא שרק הוראת הטומאה והוראת הטהרה צריך להיות בכהן כדכתיב בפ' תזריע וטמאו הכהן וטהרו הכהן כמבואר שם, אבל פעולת הטהרה המבוארת בפרשה זו אינה צריכה להיות בכהן דוקא, קמ"ל דגם זה צריך להיות בכהן, ומדייק זה מיתור הלשון והובא אל הכהן אף דכבר כתיב כ"פ בפרשה הקודמת. .
(שם) וראה הכהן. מה ת"ל הכהן, אלא כהן שאפשר לו ליכנס לפנים מן החומה יאכלומר שהוא עצמו אינו מצורע, שהמצורע אסור ליכנס לפנים מן החומה. , מטהר את המצורע, ושאי אפשר לו ליכנס אין מטהר, שאין מצורע מטהר את המצורע יבאבל כהן זב וטמא מת כשרים לטהר את המצורע, כמבואר בתוספתא דנגעים וברמב"ם פי"א ה"ו מטו"צ. .
(שם) והנה נרפא. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים, דכתיב והנה נרפא נגע הצרעת, מי שצרעתו תלויה ברפואות, יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים יגר"ל רפואת מצורע מוחלט אין זמן מוגבל לרפואתו, דבכל יום אפשר לו להתרפאות, משא"כ מצורע מוסגר א"א לחשבו לנרפא גמור קודם גמר שבעת ימי ההסגר, יען דאפי' אם נרפא מקודם אין הכהן רואהו קודם שבעת הימים. והנה אע"פ דגם קרבנות אשם ולוג שמן ליתא בטהור מתוך הסגר, אך לא איירי הכא רק בדברים שמחויב ביום הטהרה, אבל קרבנות מחויב להביא בשמיני כמבואר בסמוך בפרשה, אבל לענין טבילה במקוה ושאין צריך מים חיים שניהם שוין, דגם בטהור מתוך הסגר כתיב ס"פ תזריע וכבס בגדיו וטהר. .
(מגילה ח' ב') והנה נרפא וגו'. נרפא הנגע – שהלך לו שער לבן, נגע הצרעת – שהלכה המחיה ידמדייק אריכות הלשון בפסוק זה, דדי היה לכתוב והנה נרפא הצרוע, ולכן דריש שהכונה היא שעוד לא נרפא האיש לגמרי אלא רק הנגע החל להתרפא, והיינו שרק הלכו להן סימני טומאה שהם שער לבן ומחיה כמבואר בפ' תזריע, אבל עדיין לא נרפא רפואה שלמה. , מן הצרוע – אפילו מקצת שער לבן ואפילו מקצת מחיה טודכך מורה בעלמא הלשון מן אפי' מקצת, והיינו שהלך אף מקצת שער לבן או מחיה. .
(תו"כ) מן הצרוע. להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרים טזדכן משמע ליה הלשון מן הצרוע אפי' כל גופו צרוע והיינו שפרחה בכולו, והרבותא בזה דלא נימא כיון שפרח בכולו הוי כמו כולו הפך לבן דטהור הוא וכמש"כ ההסבר בזה בפ' תזריע בפ' ט' ובכ"מ, יען דשאני הפריחה הבאה בתחלה בראשית הוית הנגע דאז הוי הפריחה בכל הגוף כמו נגע גדול. .
(שם) וצוה הכהן ולקח. הצווי בכהן והלקיחה בכל אדם יזעיין משכ"ל בפ' תזריע בפ' וצוה הכהן וכבסו (י"ג נ"ד) וצרף לכאן. .
(תו"כ) ולקח למטהר. למטהר – לשם מטהר, בק איש ובין אשה ובין קטן, מכאן אמרו, לקח לאיש כשרות לאשה, לאשה – כשרות לאיש, לבית – כשר למצורע, למצורע – כשר לבית יחר"ל לטהר בית מנוגע. וכונת הדרשה דאלו היה כתיב ולקח לו היה אפשר לכוין לו לשמו ר"ל לשם המטהר וכמו דכתיב ויקחו לי תרומה ודרשינן לי לשמי, אבל מדכתיב למטהר משמע כל שהוא לשם מטהר שהוא. וצ"ע בזבחים ח' א' על הפ' דלקמן י"ט וכפר על המטהר, על המטהר זה ולא על המטהר חבירו, והיינו שלא יכוין בטהרתו לשם אחר, והתם ע"כ הדיוק מדלא כתיב וכפר עליו, הרי מבואר דלשון על המטהר יותר מבואר ומכון שצריך לכוין לשמו, וכאן מבואר איפכא. ויתכן לומר דהתם מדייק מן ה' דהמטהר דמשמע המטהר הידוע שעוסק בו. .
(שם) שתי צפרים. מעוט צפרים שתים, א"כ מה ת"ל שתי – שיהיו שתיהן שוות יטבמראה ובקומה ובערך שווי דמיהן, כ"מ במשנה פי"ד דנגעים, וכהאי גונא דריש בסוגיא כאן על שני שעירי יוהכ"פ שיהיו שניהן שוין, והדיוק פשוט משום דכיון דסתם רבים שנים א"צ לציין המספר שנים, ולכן בא לרמז שיהיו שנים כאחד, וכזה צ"ל טעם הדרשה בקדושין ס"ח א' כי תהיינה לאיש שתי נשים שיהיו מעם אחד, יעוי"ש, ובתו"כ פ' אמור (כ"ג י"ז) לחם תנופה שתים שיהיו שוות. ולכאורה יש להעיר באלה הדרשות ממ"ש בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"י דאין שום בריה שוה לחבירתה ואפי' תאינה וחטה, וצ"ל דכאן הכונה בערך השווי הנראה לבני אדם ולא שוה ממש. , ומניין שאע"פ שאין שתיהן שוות כשרות, ת"ל צפור צפור ריבה כר"ל דהא דבעינן שוות הוא רק למצוה ולא לעכוב. ונראה דר"ל מדכתיב בפסוקים הסמוכים ושחט את הצפור האחת, את הצפור החיה יקח אותה, ולא כתיב ושחט את האחת, את החיה יקח, בא לרמז שיכול להביא גם משונים זמ"ז, והיינו שכל אחת תהיה יחידה בערכה, ואחרי שפסוק אחד מורה על ההשתוות ואחד על השינוי, מוקמינן אחד לכתחלה ואחד לדיעבד. .
(יומא ס"ב ב') שתי צפרים. אמר ר' יהושע בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא צפרים לטהרתו, הוא עשה מעשה פטיט כארומז למ"ש כאן בסוגיא דהנגעים באים על לה"ר, וע"ל פ' ב', ופטיט הוא כמו פטפטן, דברני – מרבה דברים, ודרך בעלי לה"ר ורכילות להרבות דברים. אמרה תורה יביא קרבן פטיט כבשהצפרים מרבים לפטפט. .
(ערכין ט"ז ב') חיות טהורות. חיות – פרט לטריפות, טהורות – פרט לעוף טמא כגמחיות ממעט טריפות משום דקיי"ל טריפה אינה חיה, אבל א"א לומר דבא למעט מתות, יען דכיון דכתיב בסמוך ושחט את הצפור ממילא מבואר דצריכים להיות חיות, וע' בנמוקי רמב"ן, ומש"כ לענין צפור דרור נבאר אי"ה לקמן פ' נ"ג. .
(חולין ק"מ א') ועץ ארז. אי עץ יכול כל עץ, ת"ל ארז, אי ארז יכול טרף כדהיינו ארז יונק שלם כמו שנקצץ עם ענפיו ועליו, ובספרי פ' חקת הגירסא אי ארז יכול ענף. ת"ל ועץ, הא כיצד, בקעת של ארז כהר"ל עץ הנבקע מן הארז ולא ענף שלם. .
(תו"כ) ושני תולעת. מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים כור"ל הוא הדין בכל דבר הבא מרוח חיים וצבעו כמו התולעת, ועיין מש"כ ר"פ תרומה. .
(ירושלמי כלאים פ"ט ה"א) ושני תולעת. אי ושני יכול פיקס כזר"ל כל מראה אדומה שהיא אף שלא נצבעה בתולעת. ת"ל תולעת, אי תולעת יכול אחד מן הצבעים כחדיש מיני דמים בתולעת הצובעים גם מראה שחור ותכלת. ת"ל – ושני, הא כיצד זו זהורית טובה כטר"ל מדכתיב שני שמורה על אדמימות וכן כתיב תולעת שצבוע בתולעת ש"מ שצריך להיות אדום ע"י צביעה במין אדום שבתולעת, והיינו שתהיה זהורית טובה, ר"ל אדמימות חזקה. , ומניין שאם טעמה פסולת ת"ל ושני תולעת לר"ל מניין שאם עירב מיני צבעים שונים פסלה ת"ל ושני תולעת. ואפשר מדייק מדכתיב ושני תולעת ולא כמו דכתיב בעלמא בבגדי כהונה ומשכן תולעת שני (פ' תצוה) משמע דצריך להיות שני דוקא וכמש"כ. וע' מש"כ בענין זה בפ' תצוה בפ' כליל תכלת. .
(תו"כ) ואזוב. אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל ארב שיש לו שם לוויי לאאזוב כוחלית פי' הרמב"ם פי"א מ"ז דפרה שהוא שם מקום, ובערוך פי' דהוא לשון צבע וכחל, מלשון חז"ל לא כחל ולא שרק (כתובות י"ז א'), ולפי"ז צ"ל כוחלי. [נגעים פי"ד מ"ו]. וצוה הכהן ושחט. תניא, רבי אומר, אף השחיטה בכהן לבפשוט דמדייק מיתור הלשון וצוה הכהן כיון דכתיב בפ' הקודם וצוה הכהן ולקח היה די לכתוב כאן ושחט, והיה מורה הפעל וצוה גם על זה, אלא ע"כ לכן כתיב עוד הפעם וצוה הכהן להורות דהשחיטה הזאת צריך להיות בכהן דוקא, והיינו שיצוה לכהן אחר לשחוט, ואי לא הוי כתיב וצוה הכהן הו"א כמו דהלקיחה כשרה בכל אדם אף בזר כמבואר לעיל כמו כן השחיטה. ובתו"כ איתא דעה חולקת על רבי, וכאן קיי"ל כרבי, ואע"פ דבעלמא קיי"ל בקדשים שחיטה כשרה בזר, אבל הכא איכא דרשה מיוחדת כמבואר. .
(תו"כ) הצפור האחת. האחת – הברורה שבשתים לגפשוט משום דדי היה לכתוב צפור אחת. וענין ברורה היא היותר חשובה וניכרת, ובמשנה א' פי"ד דנגעים תנינן סתם שחט אחת מהן ולא קתני ברורה. ונראה בטעם הדבר ע"פ המבואר בפ' הקודם שהשתי צפרים צריכות להיות שוה במראה ובקומה ובשווי ערך דמים, א"כ לא שייך לומר ברורה על אחת מהן יותר מחבירתה, והא דכתיב האחת בה' הידיעה דרשינן בסמוך דרשה אחרת. , האחת – שאם מתה אחת מהם או שנעשית טריפה יקח זוג לשניה לדדכיון דכתיב האחת משמע שהיא אחת והיא שניה לה, ועיין מענין זה בקדושין נ"ז א'. .
(שם) האחת אל כלי. האחת אל כלי חרש ואין שתים אל כלי חרש להר"ל שלא ישחוט שתי צפרים של שני מצורעים אל כלי חרש אחת. ויתכן הטעם בזה משום שאין עושין מצות חבילות חבילות וכמש"כ הרמב"ם פי"א ה"ו מטו"צ שאין מטהרין שני מצורעים כאחד, והוא מברייתא דסוטה ח' א' [והכ"מ לא הביא המקור], וי"ל דסמכינן בזה על הדרשה שלפנינו. .
(שם) אל כלי חרש. פיילי של חרש חדשה לופיילי הוא תרגום מזרק בעברית [ע' עמוס ו' תרגום במזרקי יין], והא דצריך חדשה יתבאר בדרשה הבאה. [נגעים פי"ד מ"א]. כלי חרש וגו'. כלי חרש על מים חיים, מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה אף כלי שלא נעשתה בה מלאכה לזפשיט דמדייק מדלא כתיב אל מים חיים בכלי חרש ש"מ דבא להקישא דצריך כלי חדשה, והרמב"ם פי"א מטו"צ כתב שזה מדברי קבלה כיון שאינו מפורש בקרא. ולדעתי צ"ע, והלא כמה דינים אנו למדים ע"פ הקישים כאלה, ואם כולם נקראו כן לדעתו למה פרט בפרט זה דוקא. .
(סוטה ט"ו ב') מים חיים. ולא מים מלוחים ולא מים פושרים ולא מים מכזבים ולא מים מנטפים לחדלשון חיים מורה על מים שנובעין תמיד ואינן פוסקין כמו הכח החיוני שאינו פוסק תמיד, ולאפוקי מים כוזבין, היינו שלעתים יתיבש מקורן ומים מנטפים שחיותם רפה, וגם מורה הלשון חיים על מים בריאים כמו שהם בטבעם, ולאפוקי מים מלוחים או פושרים. .
(תו"כ) יקח אותה. מלמד שמפרישה לעצמה לטתוכן דרשה זו יתבאר בסמוך בדרשה ואת עץ הארז וגו' שאין הצפור נאגדת יחד עם שאר המינים שבפסוק שם. .
(תו"כ) יקח אותה. תניא, מניין שאם נשפך הדם תמות המשולחת, ואם מתה המשולחת ישפך הדם, וגו'. ת"ל את הצפור החיה יקח אותה ממדייק מיתור לשון אותה, דדי היה לכתוב הצפור החיה יקח, ולכן דריש דרק אותה יקח ולא זולתה שאם מתה המשולחת לא יקח אחרת תחתיה לטבלה בדם זה, וממילא נדע גם זה שאם נשפך הדם תמות המשולחת ולא ישחוט אחרת אחרי שצריך ליקח רק הצפור החיה שהיתה זווגה של השחוטה. .
(שם) ואת עץ הארז וגו'. כיצד הוא עושה, נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון מאהם הצמר הסרוק הארוך ביותר. והקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של שניה וטובל ומזה מבהלשון ואת הצפור החיה הוא מיותר, דכיון דכתיב מקודם וטבל אותם וזה קאי גם על צפור דכתיב בראש הפסוק וא"כ למה הוציא את הצפור מכלל המינים שבפסוק זה, ולכן דריש שבא להורות דשלשת המינים שבפסוק זה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת יקח כולם ביחד ומצרפם לטבילה עם הצפור. וע"ע מענין זה לעיל אות נ' ובאות הסמוך. [נגעים פי"ד מ"א]. ואת הצפור. מה ת"ל – החזיר את הצפור לכלל טבילה מגנסמך על הדרשה דלעיל שאין הצפור נאגדת יחד עם שאר המינים שבפסוק זה לטבילה, יעו"ש, והו"א כמו שאינה נאגדת יחד לטבילה כך גם אינה נטבלת, על זה אמר דחזר את הצפור לכלל טבילה, והיינו מדחזר לכתוב וטבל אותם ואת הצפור דלשון זה מיותר, דהא וטבל אותם אכולהו קאי וגם על הצפור, ובא להורות שלא נימא דכשם שאין הצפור בכלל אגידה כך אינה בכלל טבילה אלא שנטבלת. .
(תו"כ) בדם הצפור. יכול בדם ולא במים, ת"ל במים מדפירש"י דגרסינן ת"ל מים ולא במים דהא על המים החיים כתיב בקרא, עכ"ל. ולולא דבריו אפשר לומר שלא נשבש הגירסא דמכוון לפסוק שבסמוך גבי נגעי בתים (נ"א) בדם הצפור ובמים, וכמה דברים ילפינן טהרת מצורע מטהרת בתים, כמש"כ ס"פ תזריע. , אי במים יכול ולא בדם ת"ל בדם, הא כיצד, מביא מים שדם צפור ניכר בהם, וכמה – רביעית מהזו דעת ר' ישמעאל, ורבנן פליגי עליה, ובכ"ז קבענו דעה זו מפני שכתבו התוס' דמודו רבנן דבפחות מרביעית לא סגי, אלא דס"ל דנותן לתוכה חצי לוג, דיש גורסין כך במשנה דנגעים פי"א. והא דבעינן שיהיה דם צפור ניכר בהם בצפור דרור שיערו חכמים, שאין לך גדולה מזו שדוחה את רביעית מים ולא קטנה מזו שנדחית מפני רביעית מים [וענין צפור דרור יתבאר לקמן פ' נ"ג], והא דבעינן שיהא הדם ניכר, היינו ממשו של הדם, אבל מראה בעלמא ודאי ניכר גם ביותר מרביעית, וע' מזה בתוס' מנחות כ"ב א'. .
(סוטה ט"ז ב') הצפור השחוטה,. השחוטה ולא המלוקה מודמלת השחוטה מיותר, וקמ"ל דאסור למלוק אותה, ולולא אשמעינן זה הו"א דלאו דוקא צריך לשחוט אלא אפילו למלוק מותר כמו בעוף שמביא מצורע עני שמצותו במליקה כפי שיבואר לקמן בפרשה. [ת"וכ]. השחוטה על המים. דם הצפור על המים ואין כלי חרש על המים מזדממה דכתיב בפסוק הקודם אל כלי חרש על מים חיים אפשר לטעות שהכלי יהיה על המים וישחוט אל הכלי, לכן חזר וכתב השחוטה על המים שישחוט לתוך המים. .
(שם) והזה על המטהר. לאחר ידו של מצורע מחר"ל על אחורי פס ידו דדריש על בגובה היינו על גב היד, כ"כ הרע"ב ותוי"ט ריש פי"ד דנגעים. ולי נראה דמשום דדריש על בגובה לכן ס"ל דלאחר ידו, משום דהיד היא הגבוה מכל האברים שבגוף, כיון שיכול להגביה אותה למעלה מכולן. .
(תו"כ) על המטהר מן הצרעת. המטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות ואין טמא פת טעון ו' הזיות מטמדייק למה הוסיף לכתוב מן הצרעת ולא סתם על המטהר, ולכן דריש דהזיית שבע צריך רק על המטהר מן הצרעת ולא על המטהר מטומאת מת, דהו"א כיון שמטהר מטו"מ יש לו מעלה שמזה בשלישי ובשביעי, כמבואר ר"פ חקת, יש לו גם מעלה שצריך שבעה הזיות, קמ"ל. ועיין בדרשה הבאה. .
(שם) שבע פעמים. הזיית שבע הוא טעון ואינו טעון הזייה בשלישי ובשביעי נדהו"א כיון דמטהר מטומאת מת אף שאינו טעון הזיית שבע בכ"ז צריך הזיית שלישי ושביעי [ע' אות הקודם] א"כ כש"כ המטהר מן הצרעת שצריך הזיית שבע אינו דין שיהיה טעון הזאה בשלישי ובשביעי קמ"ל, וע' בדרשה הקודמת. .
(שם) וטהרו. בדברים הנעשים בגופו נאר"ל שעיקר הטהרה תלויה רק בדברים הנעשים בגופו, והם הזייה וגילוח ורחיצה, אבל לא שילוח הצפור וכבוס בגדים, וע"ע בסמוך. , יכול יהיה מסולק בזה, ת"ל ושלח וגלח וכבס ורחץ, יכול יהיו כולם מעכבין אותו, ת"ל וטהרו וטהר, מה טהרה האמירה למעלה בדברים הנעשים בגופו, אף טהרה האמורה למטה בדברים הנעשים בגופו נבר"ל כי בפסוק הזה ובהסמוך בשניהם כתיב וטהר, אחר הזאה ואחר שילוח וכיבוס וגילוח ורחיצה, והיה יכול לכתוב פעם אחת וטהר אחרי כל המעשים, ומדכתיב ביחוד וטהרו לאחר הזאה, שמעינן דכשם שוטהרו דאחר הזאה הוא בדבר שנעשה בגופו כך וטהר דכתיב בפ' הסמוך לאחר שילוח וכיבוס בגדים וגילוח ורחיצה אין עיקר טהרה תלוי רק בדברים שבגופו והם גילוח ורחיצה אע"פ שחייב גם בשילוח וכבוס בגדים. .
(שם) ושלח. ת"ר, צפור המשתלחת מותרת באכילה, מאי טעמא ושלח אמר רחמנא, ולא אמרה תורה שלח לתקלה נגר"ל אי ס"ד דאסורה באכילה לא הוי אמרה תורה לשלחה על פני השדה שאפשר שיכשלו בה בני אדם שימצאוה ויאכלוה, וצ"ל דאע"פ דמי שימצאנה מרובא הוא שקיל וא"כ אינה אסורה מדינא, מ"מ אסור לעשות כן משום דהוי מבטל איסור לכתחילה. ומכאן ראיה דאיסור ביטול איסור לכתחילה הוי מדאורייתא, כמבואר. והאחרונים חקרו בזה. –
והנה בסוגיא כאן באה עוד דרשה על היתר אכילת צפור המשתלחת, מפ' כל צפור טהורה תאכלו (פ' ראה), אבל באמת עיקר הסמך הוא על הסברא שלפנינו דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והדרשה מפסוק ההוא הוא לאסמכתא בעלמא, וכ"מ ברש"י בסוגיא. .
(קדושין נ"ז ב') ושלח. שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים נגעי' ברמב"ם ובמל"מ פ"ח הל"א מטו"צ, ועי' מש"כ בבאור ענין זה לקמן פ' אחרי (י"ז י"ג) בדרשה וכסהו אות ס"א. .
(תוספתא נגעים פ"ח) על פני השדה. כיצד משלח, לא יעמוד ביפו ויזרקנה לים, בגבת ויזרקנה למדבר, חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר, אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה נדפירש"י מדכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר (פ' נ"ג) מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ, דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר איכא הא מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא, עכ"ל. והתוס' הקשו עליו שהרי מצורע היה ונטהר חוץ לעיר שהרי אסור לכנס לפנים מן החומה, ותרצו דשמא אחר כפרה היה הכהן נושאה לעיר ומשלחה חוץ לעיר, עכ"ל. ואני תמה על עיקר קושייתם, דהא הפסוק ושלח אל מחוץ לעיר כתיב בנגעי בתים, והתם הבית בעיר הוא, ורק מהתם ילפינן לכאן לענין טהרת מצורע, וי"ל. .
(שם שם) יגלח את כל שערו. כיצד מגלח – כדלעת נהכל שער שבגוף עד שיעשה כדלעת, ואפילו שער בית השחי ובית הערוה וכדתנן בנגעים (פי"ד מ"ב) בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וקאי גם אתגלחת שניה (פ' ט'), ואע"פ דשם כתיב ראשו וזקנו וגבות עיניו, אך אלה באו לרבות כל כיוצא בהן ולמעט שער שבתוך החוטם שאינו מעכב לפי שאינו נראה או לפי שאינו ברוב האדם. ומפרש בגמרא דדבר זה דמגלח כדלעת הלכה למשה מסיני הוא, ועוקרת הלכה זו את הדרשה שבענין זה בתו"כ (פ' ט') יגלח את כל שערו כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט, ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה, מאי רבי רבי שער הרגלים [ביה"ע] ומאי מיעט מיעוט דבית השחי ודכולא גופא. .
(סוטה ס"ז א') וישב מחוץ לאהלו. אין אוהלו אלא אשתו, שנאמר (פ' ואתחנן) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, מכאן דמצורע אסור בתתה"מ נונסמך על הדרשה המבואר שם בפ' ואתחנן בפסוק זה שהתיר להם תה"מ לאחר מתן תורה, וכה"ג דרשו חז"ל בכ"מ מלת אהל לענין זה, כמו בשבת ל' א' על הפ' במלכים א' ח' וילכו לאהליהם שמחים שמצאו נשותיהם בטהרה, וביבמות ס"ב ב' על הפ' וידעת כי שלום אהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה, ויתכן דהוא עשה"כ בפ' וירא ויאמר הנה באהל, וכפי הדרשה שבשם, עיי"ש לפנינו. וטעם האיסור בזה לא נתבאר, ואולי הוא מענין שבעת ימי ליבון שממתנת האשה בטהרתה, שמא תראה ותסתור, והוא משום תוספת טהרת הזווג, וה"נ כן. וע' בדרשה הסמוכה. .
(מו"ק ט"ו ב') וישב מחוץ לאהלו. אין אהלו אלא אשתו, ואמרה תורה וישב מחוץ לאהלו – ולא מחוץ לאוהלה, מלמד שהמצורעת מותרת בתה"מ נזבטעם הדרשה אין אהלו אלא אשתו עיין מש"כ בדרשה הקודמת, ולא נתבאר מה נשתנה האשה להיתר בזה מאיש שאסור כמבואר בדרשה הקודמת וכפי שבארנו באות הקודם. ואפשר לצרף טעם להיתר זה מש"כ בס"פ תזריע מה שפטורה אשה מצורעת מפריעה ופרימה, כדי שלא תתגנה על בעלה עיי"ש בפ' מ"ד, וה"נ הטעם שלא תשנא על בעלה לסבת פרודה ממנו, וצ"ע. [בריתות ח' ב']. ביום השביעי. ביום ולא בלילה נחדהיה יכול לכתוב בשביעי, וכן דרך התו"כ בכ"מ לדרוש כן. .
(תו"כ) את ראשו. והא מדכתיב וגלח את כל שערו מה ת"ל עוד את ראשו, לפי שנאמר (פ' קדושים) לא תקיפו פאת ראשכם יכול גם מצורע כן ת"ל את ראשו נטומפרש בגמרא דמזה ילפינן דהקפת כל הראש שמה הקפה, דאל"ה אכתי קשה את ראשו ל"ל, כיון דצריך כאן לגלח את כל שער הראש, וע"ע מענין זה במקומו בפ' קדושים. .
(יבמות ה' א') את ראשו וגו'. מה ת"ל לפי שנאמר בנזיר (פ' נשא) תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן, ת"ל את ראשו. ואת זקנו ל"ל, לפי שנאמר בכהנים (פ' אמור) ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אף כהן מצורע כן, ת"ל ואת זמנו סכונת הקושיא מה ת"ל הוא כיון דכתיב וגלח את כל שערו הרי גם שער ראש וזקן בכלל, ואע"פ דכבר מצריך זה למילף דאין בזה משום לא תקיפו פאת ראשכם, כמבואר בדרשה הקודמת, אך זה אתיא אליבא מאן דס"ל הקפת כל הראש לאו שמה הקפה וא"כ לא אצטריך את ראשו לתכלית זה וכמש"כ באות הקודם. ובנזיר מ"ח ב' מפרש הגמרא דאצטריך שניהם ולא הוי ילפינן כהן מנזיר ונזיר מכהן, משום דבכל אחד יש למפרך, מה לכהן שהלאו שלו אינו שוה בכל רק בכהנים, ולכן לאו כזה קיל, ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה שיכול לשאול לחכם על נזירותו משא"כ בכהונה. .
(נזיר מ"א א') ואת גבות עיניו. גבות עיניו ולא ריסי עיניו סאגבות עיניו הוא שער שעל המצח למעלה מן העינים, וריסי עיניו הם שער שעל העינים, וע' בבכורות מ"ג ב'. .
(תו"כ) ואת כל שערו יגלח. מה ת"ל עוד יגלח, ליתן אחריות לתגלחת, שאם לא גלח בשביעי יגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי סבכונת הקושיא מה ת"ל עוד יגלח כיון דכבר כתיב וגלח את כל שערו, ודריש שכפל הלשון מורה שיגלח בלא ישונה אף כי לאחר יום השביעי. .
(שם) סלת מנחה. במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר, או אינו אלא במנחה הבאת בפני עצמה סגר"ל שהמנחה אינה זקוקה לזבח אלא מנחה בפני עצמה היא. , כשהוא אומר (פ' כ') והעלה הכהן את העולה ואת המנחה, הוי אומר במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר סדדמשמע מנחת העולה, אבל לולא זה היה סברא לומר דאיירי במנחה הבאה בפני עצמה מפני שחטאת ואשם אין טעונין נסכים כדכתיב בפ' נסכים לפלא נדר או בנדבה. .
(מנחות צ"א א') לפני ה'. מעמידם בשער נקנור, אחוריהם למזרח ופניהם למערב סהבכ"מ הלשון לפני ה' מורה מזרח העזרה מבפנים, עיין במנחות ס"א א' ובתו"כ שם, אמנם כאן א"א לפרש כן, שהרי מצורע אסור לכנס לעזרה, וכאן איירי בהעמדת האיש, לכן מוקים שיעמידנו באופן כזה שיהיה לפני ה', ובכ"ז לא בפנים העזרה, וגם אופן כזה נקרא לפני ה', כי בקדושה יש מדרגות מדרגות, אבל לפני ה' שבפסוק הסמוך בתנופת הכבש פירושו במזרח העזרה כדין כל תנופות שהיו במזרח כמבואר במנחות שם. ועיין בסוטה ח' א' דבשער נקנור מטהרין את המצורע, וסמך על דרשה דהכא. .
(תו"כ) והניף אותם. מלמד שטעונים תנופה כאחד, ומניף שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא, ת"ל והקריב אותו לאשם והניף, יכול יניף ויחזור ויניף ת"ל תנופה ולא תנופות סור"ל יכול יניף מקודם שתיהן כאחד ויחזור ויניף כל אחד לעצמו כדי לקיים שתי הלשונות ת"ל תנופה, ומדייק מיתור הלשון תנופה, דדי היה לכתוב והניף אותם לפני ה'. .
(מנחות ס"א א') תנופה לפני ה'. אין תנופה בבמה, דכתיב והניף אותם תנופה לפני ה' סזהיינו בבמה קטנה דהיינו במת יחיד מפני שלא היתה השכינה שורה שם בתמידית, ואין זה נקרא לפני ה', ובארנו יותר מענין הבמות בריש פ' ויקרא בדרשה וסמך ובריש פ' ראה בפ' כי לא באתם ע"ע אל המנוחה ואל הנחלה. .
(זבחים קי"ט ב') כחטאת האשם. הוקש לחטאת, מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי סחהיינו כלי לקבלת הדם. ואע"פ דבכל הקרבנות קיי"ל כן כמבואר בפ' צו (ז' ל"ז) ולא היה צריך לילף ביחוד באשם, אך משום דאשם יצא לידון בדבר חדש בבהן יד ובהן רגל ואוזן ימנית הו"א דגם בפרט זה נשתנה דין האשם, לכן החזירו בפרט זה לדין כל הקרבנות. .
(יומא ס"א ב') כחטאת האשם. הוקש לחטאת, מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח סטבגמרא מפרש דאף שבכל האשמות כן הוא כמבואר בפ' צו, אך הו"א כיון שאשם מצורע יצא לידון בדבר החדש וכמש"כ באות הקודם, יעו"ש. .
(זבחים מ"ט א') כחטאת האשם. הוקש לחטאת, מה חטאת דם מזבח מתירה אף אשם דם מזבח מתירו עבחטאת רק דם המזבח מתיר ולא סגי בדם מתן בהונות לבד, ועיין מש"כ באותיות הקודמות וצרף לכאן. .
(תו"כ) קודש קדשים הוא. קדש קדשים – לרבות לוג שמן של מצורע. הוא – פרט לשחסר כל שהוא עאהלשון קדש קדשים מיותר, אחרי דבפ' צו כייל כל האשמות דקדשי קדשים הם ובכללם גם אשם מצורע, ולכן דריש שבא להשמיענו דגם הלוג שמן בעצמו הוא קדשי קדשים לא רק בהצטרפו אל האשם, ועיין בסמוך פ' ט"ו. ויתר הדרשות שבתו"כ בפ' זה נתבארו לעיל פ' ויקרא. .
(שם) ולקח ונתן. ת"ר, ולקח יכול בכלי ת"ל ונתן, מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן עבעיין ברש"י זבחים מ"ז ב' שפירש דפשיטא לו דנתינת הדם היא בעצמו של כהן ולא בכלי משום דגבי שמן כתיב אצבע וילפינן לדם מיניה, עכ"ל. ויש להעיר בזה בחקירת הגמרא בעלמא אם דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש, וכאן הלא ילפינן נתינת הדם בבנין אב משמן וחוזר ומלמד בהיקש לקיחה מנתינה, וצ"ל דהילפותא משמן אינו בבנין אב אלא בדרך ילמד סתום מן המפורש, וצ"ע.
אבל לולא פירש"י אפשר לומר דהא דפשיטא להגמרא דנתינה היא בעצמו של כהן הוא משום יתור לשון הכהן בנתינה, דדי היה לכתוב ולקח הכהן ונתן, ולכן דריש שבא בזה לרמז דבגופו יתן ולא ע"י כלי, אבל מהכהן דכתיב בלקיחה א"א לדייק כן, דפעם אחת איצטריך לגופיה, ולפי"ז צריך לגרוס בגמרא ת"ל ונתן הכהן, ודו"ק. .
(יומא ס"א ב') על תנוך. יכול על תוך ודאי, ת"ל על נוך עגר"ל יכול דהאי על תנוך פירושו כמו דכתיב לתוך, והנו"ן הוא אות הנוסף, כמו במלת איש – אנוש, אף – אנף, וכדומה, ת"ל על נוך, ונראה דר"ל ת"ל על תנוך, וכונתו שבדוקא כתיב תנוך להוציא שלא יתן תוך האוזן, והיינו משום דהנו"ן בא להקטין ערך הגדר תוך. , אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך עדר"ל אי כדקאמרת, דלכן כתיב תנוך ולא תוך להוציא שלא יתן תוך האוזן אפשר דצריך ליתן על גובה של אוזן ת"ל תוך נוך, ונראה דר"ל דע"כ א"א להוציא יסוד המלה מפשטה לגמרי שיסודה מלת תוך. הא כיצד, זה גדר האמצעי עההקרוב לגובה של אוזן, ובזה יוצאים שתי הכונות וכמבואר. .
(תו"כ) ועל בהן ידו וגו'. אין לו בהן יד, בהן רגל, אוזן ימנית, אין לו טהרה עולמית עודבעינן קרא כדכתיב, וכמו דקיי"ל במחויב מיתה שאם נקטעה יד העדים שהעידו עליו פטור הנדון משום דכתיב יד העדים תהיה בו וליכא כמבואר בסנהדרין מ"ה ב', ומבואר שם בגמרא דדוקא בנקטעה יד העדים לאחר שהעידו, אבל גידמין מעיקרא חייב משום דזו היא ידי שלהם, ועל יסוד זה כתבו התוס' שם והר"ש והרע"ב במשנה שלפנינו דדוקא אם נקטע בהן ידו משנזקק לטומאה אז אין לו טהרה עולמית, אבל אם קודם לכן יש לו טהרה, משום דהיינו בהן דידיה, אבל הרמב"ם ריש פ"ה ממחוסרי כפרה כתב כלשון המשנה המועתק לפנינו בסתם בלא שום חילוק מתי נקטע, והקשו עליו המפרשים למה לא חילק כמו לגבי עדים בה' סנהדרין.
ולי נראה דדברי הרמב"ם מוכרחים ונאמנים מאד, דז"ל הגמ' שם, אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור, מאי טעמא דבעינן יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא, ופריך אלא מעתה עדים גדמין מעיקרא ה"נ דפסול, ומשני שאני התם דכתיב יד העדים שהיתה כבר, ופירש"י יד שהיתה להם תהיה בשעת מיתה, אבל גדמין דמעיקרא לא משתמעא מיניה דזו היא יד שלהם, עכ"ל. הרי מבואר דאי לאו הדיוק מלשון יד העדים יד שהיתה כבר באמת לא הוי מחלקינן בין גדמין מעיקרא לגדמין אח"כ, וא"כ במצורע דליכא דיוק כמו בעדים ממילא קיים הדין בלא שום חילוק. ועל יסוד זה חילק הרמב"ם בעדים וסתם כאן במצורע, ודו"ק. [נגעים פי"ד מ"ט]. מלג השמן ויצק. חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו, משיצק – יביא אחר תחלה עזהרבותא בחסר קודם יציקה דלא נימא כיון דהלוג הוא כלי שרת קובע הוא עצמו בשם וקרינן ביה כמו דדרשינן בפ' ויקרא מן המנחה פרט לשחסרה דמנחה שלמה משמע כמבואר שם, אלא שיציקה קבעה. ואם חסר לאחר שנתן שבע מתנות מביא ג"כ לוג אחר רק מתחיל מתחלת מתן הבהונות. .
(שם שם מ"י) על כף הכהן. מצוה שיצוק לתוך כפו של חבירו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא עחטעם הדיוק דמצוה לצוק לתוך כפו של חבירו, משום דאי על כף עצמו לא הול"ל על כף הכהן אלא על כפו, כיון דקאי אדלעיל ולקח הכהן ויצק, ואמנם מדעכ"פ אין זה מפורש ממש בקרא אין להחמיר בדיעבד. .
(שם שם) את אצבעו הימנית. אמר רבה בר בר חנה אמר רשב"ל, כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין, מנלן ממצורע, דכתיב וטבל הכהן את אצבעו הימנית עטלכאורה הלא אפשר לומר דלשון פסוק זה לגופיה אתא ולא ללמוד ממנו לדעלמא, אך באמת לא איצטריך לגופיה, דהא כיון דהשמן הוי על כפו השמאלית א"כ בהכרח שטובל בימין, אלא ודאי לדרשה אתא להורות לשארי מקומות, כדמפרש. ובגמ' מפרש דמ"ש כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אין הכונה שניהם ביחד אלא או אצבע או כהונה, וזה הוא רק בדבר המעכב כפרה דומיא דהזאת מצורע ולאפוקי הולכת אברים לכבש דלא מעכבא כפרה דגם אם לא הוקטרו האימורין גופא כשר הקרבן, לא בעי ימין, ורש"י פי' בענין אחר, ועיין יומא מ"ח ב' ודו"ק. .
(מנחות י' א') לפני ה'. מלמד שהוא טובל ומזה שבע פעמים כנגד בית קה"ק ועל כל הזיה טבילה פהא דצריך כנגד בית קה"ק הכונה שלא היה מכניס את השמן להיכל להזות כנגד הפרוכת אלא בעזרה היה עומד והיה הופך פניו לצד בית קה"ק, ומזה על קרקע העזרה, ועי' פי"ד מ"י דנגעים. ומ"ש על כל הזיה טבילה ר"ל על כל פעם שמזה טובל אצבעו בשמן. ובטעם דיוק דרשה זו עיין מש"כ בפ' ויקרא (דף ו'). .
(תו"כ) ועל בהן ידו וגו'. אמר ליה ר' ירמיה לר' וירא, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית למה לי פאר"ל כיון דלעיל פ' י"ד כתיב שיתן דם האשם על בהן ידו ורגלו וכאן כתיב שיתן השמן על דם האשם, א"כ ממילא מבואר שיתן השמן על בהן יד ורגל אחרי דשם דם האשם, והוא הדין שהיה יכול לשאול גם על תנוך אוזן ל"ל, אלא משום דבגמ' כאן איירי בענין בהן יד ורגל לכן שאלו על אלה. , אמר ליה, חד להכשיר צדדין וחד לפסול צדי צדדין פבר"ל צדדין של בהן דדרשינן על בסמוך וכמו ועליו מטה מנשה, וצדי צדדין הוא בשר התחתון שכנגד הכף, משום דזה נקרא תחת ולא על. .
(מנחות ט' ב') על דם האשם. שיקדים הדם לשמן, או אינו אלא אם יש שם דם יתן, אין שם דם לא יתן, ת"ל (פ' כ"ח) אל מקום דם האשם, הוי אומר, אין הדם גורם אלא המקום גורם פגר"ל כך מורה הלשון אל מקום דם האשם רק אם היה שם דם אף שעתה נתקנח, וע"ע לקמן פ' כ"ח מה שיבא דרשה על פסוק זה. .
(תו"כ) והנותר בשמן וגו'. גמר מתנות כהונה ונשפך הלוג, דברי הכל מתנות הראש אין מעכבות, מאי טעמא, דכתיב (פ' י"ז) ומיתר השמן, והנותר בשמן יתן על ראש המטהר פדנראה דר"ל אע"פ דבעלמא קי"ל דשירים מעכבין כמו בשירי מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה כמבואר בפ' ויקרא בפסוק והנותרת מן המנחה, אבל הכא כיון דמתנות הראש הם משמן שיריים דשיריים, יען כי גם הניתן על התנוך ועל הבהונות קורא שיריים כדכתיב בפ' הקודם ומיתר השמן וגו', ומתנות הראש צריך ליתן משיריים ממתנות התנוך והבהונות, פשיטא דשירי שיריים אין מעכבות, וזהו באור הלשון דברי הכל אין מעכבות, ר"ל אפי' מאן דס"ל שיריים מעכבין אבל לא שירי שיריים. –
ודע דהא דמתנות הראש אין מעכבות הוא דוקא כשנשפכו, אבל אם הם בעין ולא נתן אין מכפר, דכן דרשינן בזבחים ו' ב' על הפסוק דלקמן (כ"ט) והנותר יתן על ראש המטהר לכפר עליו, אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר, וכ"מ בנגעים פי"ד מ"י. .
(יומא ס"א א') יעשה הכהן את החטאת. שיהיו כל עשיותיו לשם חטאת פהר"ל לא רק שחיטתו, דזה פשיטא כמבואר בפ' ויקרא שצריך שחיטה לשמה, אלא גם כל פרטיו ותקוניו. ויתכן דטעם הדיוק בזה מדכתיב לשון עשיה ולא לשון הקרבה, וכהאי גונא דרשינן בסוגיא כמה לשונות כאלה, כמו הפ' דפ' נשא ועשה את חטאתו, ואת האיל יעשה זבח שלמים, והפ' ועשית פסח לה', שיהיו כל עשיותיהם לשמה, וצ"ל בטעם הדיוק בהם כמש"כ. .
(זבחים ד' א') את החטאת וכפר. מלמד שבפרה בחטאת היא פור"ל עיקר כפרה תלויה בחטאת ולא בעולה, ומדייק זה מיתור לשון וכפר הסמוך אצל חטאת, אחרי דכתיב בסוף הענין בפסוק הסמוך וכפר עליו. .
(תו"כ) וכפר על המטהר. על המטהר זה ולא על המטהר חבירו פזזה נסמך על הדרשה דלעיל שצריך שיהיו כל מעשי החטאת לשם חטאת. אמנם שם אינו מבואר רק ענין שינוי קודש, היינו שלא יעשה מעשיו לשם קרבן אחר, אבל שנוי בעלים היינו שלא יעשה מעשי חטאת ראובן לשם שמעון אינו כלול בדרשה ההיא, לכן יליף זה מלשון פסוק זה מדכתיב וכפר על המטהר ולא וכפר עליו, ועיין משכ"ל בפ' ד' אות י"ח מה שצ"ע בדרשה זו. .
(זבחים ח' א') מטומאתו. מטומאתו ולא מזובו פחהמלה מטומאתו מיותרת, דממילא מובן הוא ממה דאיירי בענין, ולכן דריש דקמ"ל דרק מטומאת צרעת שמתעסק בה נטהר ממנה, אבל אם יש עליו עוד טומאה כגון טומאת זיבה אינו נטהר ממנה ע"י טהרה זו, ותפס טומאת זיבה אולי משום דפ' מצורע סמוכה לפ' זבים, וכה"ג צ"ל בכונת הגמ' במגילה ח' א' בהא שדרש עה"פ דכתיב גבי זב וכי יטהר הזב מזובו מזובו ולא מנגעו. .
(תו"כ) והעלה הכהן וגו'. [מאי קמ"ל], דאעפ"י ששחטו שלא לשמו פטדע"כ פסוק זה בא לדרשה, דאל"ה כולו מיותר, דהא סדר הקרבת עולה מבואר כל צרכו בפ' ויקרא. .
(שם) והעלה הכהן את העולה. את העולה שהעלה כבר, [מכאן שאם העלה עולה קודם לחטאת כשר] צמדינא צריך להקריב חטאת קודם עולה כמבואר בפ' ויקרא (ה' ח'), רק בחטאת מצורע אם הקריב עולה קודם לחטאת ג"כ כשר. וטעם הדיוק מדהו"ל לכתוב ואת העולה יעלה וכתיב והעלה משמע אפי' הביא העולה קודם לחטאת יכפר. .
(פסחים נ"ט ב') ואם דל הוא. הרי שאמר אחד קרבנו של מצורע זה עלי, היה מצורע עני ונודר עשיר מביא קרבן עשיר, מאי טעמא ואם דל הוא אמר רחמנא והלא לא דל היא צאהרבותא בזה דלא נימא דכיון דהנודר בא מכחו של בעל הקרבן שהוא עני לכן מביא גם הוא קרבן עני, קמ"ל דאזלינן בתר דידיה והוא הלא לא דל הוא. .
(ערכין י"ז א') ואם דל הוא. הרי שאמר אחד קרבנו של מצורע זה עלי, היה מצורע עשיר ונודר עני מביא קרבן עשיר, מ"ט, ואם דל הוא כתיב צבר"ל דאזלינן רק בתר דלותו של המצורע עצמו ולא של מדירו, ולכן מכיון שהוא עשיר מביא קרבן עשיר, ולא כמו בערכין דאזלינן בתר המעריך, עיין בפ' בחקתי. .
(ערכין י"ז ב') ואין ידו משגת. הרי שאמר אחד קרבנו של מצורע זה עלי, היה מצורע עני ונודר עני מביא קרבן עני, מאי טעמא ואין ידו משגת אמר רחמנא – לרבות את הנודר צגהרבותא כאן דלא נימא כיון דעיקר הטעם דהעני מביא קרבן עני ואינו מחויב להביא קרבן עשיר משום דחס רחמנא עליו שאין ידו משגת, וא"כ הו"א דלא חסה רחמנא רק על המצורע עצמו שחיובו בא עליו ממילא, משא"כ זה הנודר שלא היה מוכרח לנדור לא חסה התורה עליו ולכן מחויב להשתדל להביא קרבן עשיר, קמ"ל. .
(שם שם א') ואין ידו משגת. יכול אם היה דל ממה שהיה, כגון בן מאה מנה שנעשה בן חמשים מנה דל הוא, ת"ל ואין ידו משגת וזה ידו משגת צדכי הלשון דל מורה גם על המעטת הדבר ממה שהיה, כמו דכתיב ידל כבוד יעקב, ובית שאול הולכים ודלים, אמנם מדכתיב ואין ידו משגת וזה עכ"פ ידו משגת. .
(תו"כ) ואין ידו משגת. יכול גם אם יש לו ואינו מוצא ליקח, ת"ל ואם דל הוא צהר"ל שצריך שמניעת השגתו תהיה מחמת דלותו ולא מפני שאינו מוצא לקנות אותו הדבר. .
(שם) כבש אחד. שאל ר' עקיבא את ר' נחמיה, מה ת"ל אחד צורגילים חז"ל לדרוש המלה אחד היכי שהיה אפשר לבוא לתכלית מכון הפסוק בלא אותה המלה, כמו בפסחים ל"ז ב' עה"פ ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, ובחגיגה כ"ג ב' עה"פ כף אחת, וביומא ע' ב' עה"פ ואיל אחד לעולה, וכן בכ"מ. , אמר ליה, זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד, יכול מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד, אף זה מביא שנים תחת אחד, ת"ל אחד צזר"ל מטמא מקדש תחת שה שמביא עשיר מביא עני שני תורים או שני בני יונה כמבואר במקומו בפ' ויקרא (ה' ז'). ובכאן דמביא מצורע עשיר שלשה כבשים כמבואר בפסוק י', אחד לאשם ואחד לחטאת ואחד לעולה, הו"א דעני צריך להביא שתי תורים תחת חטאת ועוד שתי תורים תחת כבש לעולה, קמ"ל אחד ולא שנים. –
ועיין במגילה כ"ח א' שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד. ופירש"י דמכוין לפ' דפ' פינחס, את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ"ל. והנה לפי"ז ט"ס בגמ' וצ"ל אם נאמר הכבש, ולכאורה צ"ע למה לא פירש שכוון לפסוק שלפנינו דכתיב בו כבש אחד, ובפרט לפי המבואר בתו"כ כאן שבאמת שאל ר"ע מה ת"ל אחד, אך באמת א"א לפרש כן שהרי שם השיבו ר' נחוניא אחד המיוחד שבעדרו, וזה לא שייך כאן, שהרי דל הוא ואין לו עדר ממה לבחר. ובבאור שאלת ר"ע במגילה שם עיין מש"כ בס"פ תצוה בפ' את הכבש האחד ובפ' פינחם בפסוק הנזכר. .
(שם) לתנופה לכפר. וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם, אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר צחר"ל אם לא נחשבה בעיניו למצוה חובית ולא הניף, אז אע"פ שהקרבן מכפר לו, מ"מ אין מכפר כמו קרבן הנעשה כתיקונו ע"י תנופה, וכה"ג דריש בסוגיא כאן לענין סמיכת קרבן. וכתב על זה הרמב"ם בפ"ג הי"ג ממעה"ק לפיכך אם לא סמך [וכן אם לא הניף]. כפר, ואע"פ כן מעלין עליו כאילו לא כפר, עכ"ל, ונראה דלשון קצר הוא, וצ"ל כאלו לא כיפר מן המובחר. .
(יומא ה' א') ועשרון סולת אחד. לימד על עשרון שטעון לוג שמן צטר"ל אם הביא מנחה של כמה עשרונים סולת צריך ליתן לוג שמן לכל עשרון סולת אע"פ שנבללות בפחות מלוג לכל עשרון. ונראה טעם הדיוק מלשון זה מדלא כתיב ועשרון אחד סולת כמו דכתיב לעיל פ' י' ולוג אחד שמן וכדומה מלשונות כאלה, ומדכתיב ועשרון סולת אחד משמע ליה דהמלה אחד מוסב למטה, ר"ל אחד בלול בשמן בשיעור לוג המבואר בסמוך. .
(מנחות פ"ט א') למנחה ולוג שמן. מבעי ליה למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג ומאי ניהו עשרון קנראה דקשה ליה מלת למנחה שאינה כתובה במקומה הנכון, דהו"ל לכותבה אחר מלת ולוג שמן, והיה לפי"ז המשך הפסוק כפשטיה, דכל אלה עשרון סולת ולוג שמן נועדים למנחה, אבל כיון דכתיב למנחה בין עשרון סולת ובין לוג שמן אינו מבואר כפשטיה, ולכן דריש משנוי לשון זה שבא להורות למתנדב מנחה שלא יפחות מעשרון סולת הטעון לוג שמן. .
(מנחות פ"ט א') ולג שמן. מה תלמוד לומר, שהיה בדין שיביא שליש לוג ת"ל ולוג שמן קאכונת הקושיא מה ת"ל, כי הנה פרשה זו בקרבן עני שמשונה באיזו פרטיס מקרבן עשיר, כמו בזה שמביא רק כבש אחד ועשרון אחד, וא"כ לא הו"ל לחשוב רק אלו שמשונים, אבל בהפרטים ששוים הם כמו בלוג שמן לא הו"ל לפרש, וז"ש ולוג שמן מה ת"ל, אלא הול"ל ושמן, ומשני שהיה בדין שיביא שליש לוג כמו שכל הדברים מביא שליש, שהעשיר מביא שלשה כבשים ושלשה עשרונים סולת והעני מביא כבש אחד ועשרון סולת אחד קמ"ל ולוג שמן. .
(תו"כ) על מקום וגו'. על דם האשם, על מקום דם האשם למאי אתו קבלעיל בקרבן מצורע עשיר כתיב (פ' י"ז) על דם האשם, וכאן כתיב על מקום דם האשם, וז"ש למאי אתו, כלומר למה באו הלשונות בשנויים אלה שמובנם משונה, דעל דם האשם משמע על דם ממש, ועל מקום דם האשם משמע רק על מקום שהיה הדם ולא על הדם ממש. ורש"י פי' כפשוטו, תרי קראי למה לי, ותמיהני, דלפי"ז למה קשה לו רק על שני פסוקים אלה והלא כל הענין מקרבן מצורע עשיר נשנה כאן, אבל לפי מש"כ מבואר היטב הקושיא והתירוץ כפי שיתבאר. , צריכי, דאי כתב על דם האשם הו"א איתא אין, נתקנח לא, כתב על מקום קגדעל מקום משמע אע"פ שאין הדם עצמו וכמש"כ באות הקודם. , ואי כתב על מקום הו"א דוקא נתקנח אבל איתא אימא הוי חציצה, קמ"ל על דם האשם קדוקמ"ל דלא הוי חציצה בין שמן לבהן כיון דכתיב על בהן. .
(מנחות י' א') יתן לכפר. מלמד שאם נתן כיפר ואם לא נתן לא כיפר קהעיין מש"כ בזה לעיל פסוק י"ח. .
(זבחים ז' ב') זאת תורת. תורת – לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא, יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא, ת"ל זאת קופירש"י תורת משמע תורה אחת לכולן [ובאור משמעות זו כתבנו לעיל ריש פרשה זו] וזאת משמע מעוטא, ומאחר שאחד מרבה ואחד ממעט מסתמא מרבה דעני יוצא בקרבן עשיר דמעלין בקודש, וממעט דאין עשיר יוצא בקרבן עני שאין מורידין בקדושה, עכ"ל. ולא ידעתי למה צריך לסברא זו, תיפק ליה דהא דעשיר אינו יוצא בקרבן עני מפורש בקרא ואם דל הוא, דמבואר מפורש דוקא דל ולא עשיר, וי"ל דאיצטריך לדיעבד וכדמשמע הלשון עשיר שהביא. .
(כריתות כ"ח א') בטהרתו. מצורע שהביא אשמו והעשיר [או עשיר והעני], ר' יהודה אומר הכל הולך אחר האשם, דכתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו, דבר המכשירו קזר"ל אם בשעת הקרבת האשם היה עני ואח"כ העשיר, אפ"ה משלים קרבן עני דהיינו שתי תורים וכו', ואם בשעת הקרבת האשם היה עשיר ואח"כ העני צריך להשלים הקרבן עשיר דהיינו שלשה עשרונים סולת וכו', וצ"ל דזה דוקא שהכין מקודם, דאל"ה לא שייך שיביא אחר, שהרי דל הוא ואין ידו משגת, וע"ע השייך לענין זה בנדה ע' א', ומה שהוספנו במוסגר או עשיר והעני כ"ה במשנה י"א פי"ד דנגעים. .
(כריתות ט' ב') כי תבואו אל ארץ. יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ, הארץ המיוחדת קחצ"ע דהא לא כתיב אל הארץ בה' הידיעה, כמו לקמן בפ' קדושים (י"ט כ"ג) דדריש כהאי גונא ובפ' אמור (כ"ג י') רק אל ארץ כתיב, ואולי קיצור לשון כאן, וצ"ל ת"ל אל ארץ כנען שהיא הארץ המיוחדת. ומה דמוציא עבר הירדן אף דגם הוא בכלל א"י, נראה משום דכיון דעבר הירדן היינו ארץ סיחן ועוג ובעת שנצטוו על פרשה זו עדיין לא ידעו שיכבשוה ולא שייך הארץ הידועה.
ובספרי פ' שופטים בפ' כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך דרשו לרבות עבר הירדן. ולכאורה היא דרשה הפוכה מדרשה זו שבאה לרבות, וצ"ל דשאני הכא דכתיב ארץ וסתם ארץ אינו כולל רק א"י ממש לבד עבר הירדן, אבל הלשון באדמה כולל כל האדמה שנתן להם הקב"ה, ובדין היה לכלול שם גם חו"ל, אלא שיש על זה דרשה מיוחדת שם. .
(תו"כ) אשר אני נותן לכם. יכול משבאו לעמון ומואב ת"ל אשר אני נותן לכם ולא עמון ומואב קטר"ל שאע"פ שגם ארץ סיחן ועוג כבשו ישראל בכ"ז אינה נקראת מתת ה' כמו ארץ כנען. ואמנם לא נתבאר טעם הדבר, ויתכן לומר משום דכיון דידוע הוא שהודיע הקב"ה למשה שהוא לא יבא לארץ וא"כ אחרי דמבואר בתורה (פ' חקת ודברים) שנלחם משה בסיחן ובא לארצו, וא"כ אי ס"ד דארץ זו היא בכלל א"י הלא לא היה בא משה לשם אחרי שנבטח מהקב"ה שלא יבא לארץ, אלא ודאי אינה נחשבת לארץ כנען ולא חלה עליה הבטחת הקב"ה למשה, וממילא ידעינן שלכל דבר אינה נחשבת לארץ כנען. .
(שם) לאחזה. עד שיכבשו אותה. כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, חלקוה לשבטים ולא חלקוה לבתי אבות, חלקוה לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את שלו מניין, ת"ל ובא אשר לו הבית, מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו קיר"ל ואפילו לאחר חלוקה רק עוד לא נחלקה לכל איש ביחיד. .
(יומא י"ד א') ונתתי נגע צרעת. תניא, ר' יהודה אומר, בשורה היא להם שנגעים באים עליהם קיאענין הבשורה מבואר במדרשים וברש"י בפסוק זה שהכנענים היו מטמינים כספיהם בקירות הבית וע"י הנגעים יותץ הבית וימצאו המטמוניות. וטעם הדיוק מלשון ונתתי י"ל מדלא כתיב נגע צרעת כי יהיה בבית ארץ וגו' כמו דכתיב הלשון בנגעי אדם ובנגעי בגדים, ובכלל על הרוב הוי לשון נתינה מהקב"ה לדבר טוב ונתתי גשמיכם בעתם, ונתתי שלום בארץ, ונתתי בציון תשועה (ישעיה מ"ו), ולכן דרשו האי ונתתי שמורה ענין טוב כדמפרש.
ואמנם עוד אגדות שונות נאמרו מחז"ל בטעם עניני נגעי בתים, ביומא י"א ב' אמרו שהוא עונש על מי שאינו רוצה להשאיל כלי ביתו לאחרים ואומר שאין לו, ולכן הקדוש ברוך הוא עונשו בזה שצריך לפנות כל כלי הבית לחוץ ונתפרסמו. ובערכין ט"ז א' אמרו נגעי בתים באים על צרות עין, והיינו הך דדרשה הקודמת, וגם על הגזל ועוד נזכיר מענין זה, ובנמוקי רמב"ן כתב עוד בענין זה. .
(הוריות י' א') בבית. תניא, בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו מטמא בנגעים, מאי טעמא בית כתיב בהו קיבובפחות מד"א על ד"א אינו קרוי בית, וכן קיי"ל לענין שאינו נחלט בבתי ערי חומה ופטור ממזוזה ומעקה ואינו חוזר עליו מעורכי המלחמה, והרמב"ם בפ"ו הי"ב ממזוזה כתב דאם יש בו כדי לרבע ד' אמות על ד"א בשוה אע"פ שארכו יתר על רחבו חייב במזוזה, ותמה אני שכתב כן רק בדין המזוזה ולא כדין שלפנינו וביתר הדינים בזה שהבאנו, ואפשר דעתו דרק במזוזה הדין כן משום דחיוב מזוזה תלוי בבית דירה, וגם באופן כזה שייך דירה, משא"כ בשאר ענינים שתלוי בקריאת שם וחשיבות וכל שאינו ד"א על ד"א אינו קרוי בית ואינו חשוב, ועדיין צ"ע. .
(סוכה ג' ב') בבית ארץ. פרט לבית בנוי בספינה ובאסכריא על ארבע קורותיו קיגבתורן הספינה על ארבע קורות הבולטות מעליה, ועליה בנוי בית, וכל זה הוא מפני שאינו בנוי על הארץ. , ולהביא את הבנוי על העצים ועל העמודים קידדבזה קרינן ביה על הארץ, כיון דהעמודים קבועים בארץ. וע"ע השייך לענין זה לקמן פ' ל"ה בדרשה בבית לרבות את העליה. .
(תו"כ) בבית ארץ אחותכם. תניא, בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מטמאין בנגעים, דכתיב בבית ארץ אחוזתכם קטובית האשה היינו מנכסי מלוג שלה, והרבותא בזה אע"פ דדרשינן בפ' הסמוך ובא אשר לו הבית מי שהבית מיוחד לו, ובתים אלה אין מיוחדים לאדם אחד, וגם בית אשה אין מיוחד לה דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין לה עליו רק שיעבוד. ונראה טעם הדיוק מדלא כתיב בביתך כמו על מזוזת ביתך אלא סתם בית משמע אפילו כל דהוא. אמנם לענין בית הכנסת מבואר בגמרא מדכתיב אשר לו הבית ודרשינן מי שהבית מיוחד לו, ולכן רק אז מטמא ביהכנ"ס בנגעים אם יש בו גם בית דירה למשמשי ביהכנ"ס ולחזן, אבל אם אין בהם כל בית דירה אין מטמאין וכפי שיבא בסמוך. .
(יומא י"א ב') בבית ארץ אחותכם. כל הבתים מטמאין בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים, דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, בית ארץ אחוזתכם מטמא בנגעים ואין בתי נכרים מטמאין בנגעים קטזאם קנו עובדי כוכבים בית בא"י, דבחו"ל אפילו של ישראל אינו מטמא כפי שיתבאר בסמוך, ודריש אחוזתכם כמו אחוזה שלכם, וכן דרשינן בכ"מ בגמרא. ומבואר במשנה ריש פי"ב מנגעים דהלוקח בית מן העובדי כוכבים יראה בתחלה, ר"ל כנולד השתא, והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיה ביד העובדי כוכבים אינם עולים מן החשבון, ונראה דצ"ל כתחלה, בכ"ף. והכ"מ פי"ד ה"ב מטו"צ כתב דבתו"כ ילפינן זה מקרא, ולא מצאתי כזה בתו"כ, וע' בר"ש ריש פי"א דנגעים, ובתו"כ כאן איתא כשם שאחוזתם אין מטמא כך בגדיהם וגופם אין מטמאין בנגעים. .
(גיטין פ"ב א') ארץ אחותכם. תניא, ירושלים אינה מטמאה בנגעים, מאי טעמא, דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים קיזאלא לכל ישראל היה בה חלק, ולשון אחוזה מורה על מקום שאחז בו האדם והיא קנויה לחלקו, וע' בתוי"ט פי"ב מ"ד דנגעים. .
(ב"ק פ"ב ב') ארץ אחותכם. ארץ אחוזתכם מטמא בנגעים ואין חו"ל מטמאה בנגעים קיחדחו"ל אינה אחוזתכם. [נגעים פי"ב מ"ד]. ובא אשר לו הבית. ובא – הוא, שלא ישלח ביד שליח, יכול אפילו זקן וחולה, ת"ל ובא קיטר"ל זקן או חולה שאי אפשר להם לילך בעצמם מותרים לשלוח ע"י שליח, משא"כ בבריא. ונראה אע"פ דבעלמא קיי"ל שלוחו של אדם כמותו, אך מכיון דצריך לומר לכהן כנגע נראה לי, והכהן צריך לדקדק עמו בדבריו, כמו שיתבאר בסמוך, הוי כמו מצוה החלה על גופו דבזה לא שייך שליח, וכמו ציצית ותפלין וכדומה. וברמב"ם נשמט דין זה ולא ידעתי טעמו, ואף כי י"ל דגם ע"פ הסברא א"א לעשות שליח משום דצריך להגיד לכהן כנגע נראה לי והוי זה מילי דלא ממסרן לשליח, אך אע"פ כן לא הו"ל להשמיט דין עיקרי ומפורש בתו"כ. .
(תו"כ) אשר לו הבית. תניא, יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות [שאין בהם בית דירה] מטמאין בנגעים, ת"ל אשר לו הבית, מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו קכעיין מש"כ לעיל אות קט"ו. .
(יומא י"ב א') אשר לו הבית. תניא, הנגעים באים על צרת עין, דכתיב ובא אשר לו הבית ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמייחד ביתו לו [שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו]קכאמה שהוספנו במוסגר כ"ה ביומא י"א ב', וע' מש"כ לעיל בפ' הקודם אות קי"א. .
(ערכין ט"ז א') והגיד לכהן לאמר. והגיד – מלמד שמדקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו קכביתכן דמדייק מדלא כתיב ואמר, אלא והגיד, דלשון זה מורה בעלמא על רבוי דברים, ובאור הענין כמו שדרשו חז"ל בשבת פ"ח א' על הפ' דפ' יתרו ויגד משה שהגיד דברים המושכין לבו של אדם, ומזה שורש המלה אגדה, ולכן דריש כאן שיחקרנו מאין באו הנגעים לביתו, ונסמך על מ"ש בסמוך שיאמר לו דברי כבושין, והיינו שידרשנו למצבו ולהנהגתו, וממילא ישיבנו בארוכה, וזה יגרום להכהן שיאמר לו דברי כבושין ומוסר כדמפרש. . לאמור, יאמר לו הכהן דברי כבושים, בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע קכגעיין מש"כ באות הקודם, וזה דריש ממלת לאמר דמיותר הוא, ודריש שישיב תשובה להאומר, וכהאי גונא דרשו חז"ל בברכות י"ח ב' על הפ' זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם לאמר, מאי לאמר, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם וכו', יעו"ש. .
(תו"כ) כנגע. [כנגע ולא נגע]. ואפילו ת"ח ויודע ודאי שהוא נגע לא יגזור ויאמר נגע אלא בנגע קכדע' בתוי"ט שחקר טעם דבר זה, וכתב אפשר הוא כדי שלא יפתח פיו לשטן. ולדעתי יש להעיר בטעם זה ע"פ המבואר בהוריות י' א' בשורה טובה היא לישראל שנגעים באים בבתיהם וכמבואר לפנינו בריש פ' הקודם בפ' ונתתי. והרמב"ם כתב הטעם משום למד לשונך לומר איני יודע, ולולא דבריהם היה אפשר לומר הטעם כדי שלא יראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך הכהן להורות ולהחליט. [נגעים פי"ב מ"ה]. כנגע נראה לי. לי ולא לאורי, מלמד שאין רואין את הנגעים בלילה קכהלאור הנר. ומכאן אמרו במשנה ג' פ"ב דנגעים בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את הנגע, ופירש"י שאם עמד בבית אפל שצריך לפתוח בו חלונות לראות את הנגע פוטרין אותו לגמרי, כדכתיב כנגע נראה לי, לי ולא לאורי, שאם עמד בבית אפל וצריך שם להדליק את הנר אינו נגע, עכ"ל. ונראה דהכונה שצריך לקרוע חלונות בהבית והיינו שהדפנות אטומות אבל אם רק צריך לפתוח דלתי החלונות אין זה נקרא בית אפל, וכ"מ בר"ש שם מתוספתא. ונראה בטעם הדבר שאינו דומה להדלקת הנר, משום דהדלקת הנר היא מעשה שלמה ועקרית שאינו שייך לגוף הבית, משא"כ פתיחת דלתי החלונות הוא אך תיקון טפל שבבית. –
וע' בסנהדרין ל"ד ב' שמביא הדין להא דאין רואין את הנגעים בלילה מפ' דפ' תזריע וביום הראות בו, ביום רואין ולא בלילה, ובאמת הפסוק ההוא איצטריך לדרשה אחריתי כמבואר אצלנו במקומו, ורק דרך הגמ' לתפוס סמך לפסוק שהענין בו מבואר בפשיטות, וכ"כ התוס' בסוגיא כאן במו"ק.
והנה מבואר בחו"מ סי' ה' ס"ב דאין דנין בלילה, וכתב הסמ"ע דכשמדליקין נרות בלילה מותר, ובפ"ת שם הביא חבל אחרונים שהשיגו על הסמ"ע מדרשה שלפנינו לי ולא לאורי, שנתמעט אפי' בהדלקת הנר, וכונתם לסוגיא דסנהדרין שהבאנו בדרשת ר' מאיר בפ' על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום אף ריבים ביום וכיון דנגעים נתמעטו מלאור הנר ממילא גם דינים כן.
אבל באמת דברי הסמ"ע צודקים, יען דלדינא אמרו מפורש בגמ' שם דלא קי"ל כר' מאיר דמקיש ריבים לנגעים, כמ"ש שם מתני' דלא כר"מ, והא דאין דנין בלילה הוא מחמת שא"א לב"ד לראות פרטי הדין, וממילא לאור הנר מותר, ואין ראיה מנגעים שהוא גזה"כ, ודו"ק. .
(מו"ק ח' א') בבית. לרבות את היציע ולרבות את העליה קכוואע"פ דגם בעלמא הוי עליה בכלל בית כמו לענין מו"מ ונדרים, מ"מ איצטריך כאן לרבויא משום דהו"א כיון דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, לכן דוקא אם מחובר לארץ משא"כ עליה, קמ"ל, דכיון דהעליה מחוברת בבית והבית בארץ הוי כאלו גם העליה מחוברת לארץ, ועיין מש"כ בכגון זה ס"פ שמיני פ' מ"א.
וע' ברמב"ם פט"ו ה"ו מטו"צ שהביא רק דין דעליה ולא גם דין היציע כמבואר לפנינו, וצ"ל דהיה לפניו הגירסא בגמ' במקום היציע – הצבוע, וכן גירסת הר"ן, והרבותא דצבוע שלא נילף מנגעי בגדים שהצבועים אין מטמאים כמבואר ס"פ תזריע, ודין צבוע הביא הרמב"ם פי"ד הי"ג מטו"צ.
ובאמת יש להביא סמוכין לאמיתת הגירסא לרבות את הצבוע ולא את היציע, ממ"ש בתו"כ לקמן בפ' וראה הכהן והנה הנגע בקירות הבית דרשו ולא בקירות היציע, ואם נגרוס כאן לרבות את היציע הרי תהיינה הדרשות סותרות זא"ז.
ובס' אומר השכחה להגר"י ברלין תמה על שהשמיט הרמב"ם כל דין דעליה ויציע, ונעלם לפי שעה מעין הבדולח מה שהערנו בשינוי הגירסות ומפסקו של הרמב"ם שהבאנו. .
(נדרים נ"ו א') בבית. מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו קכזדריש בבית כמו בתוך הבית, וכה"ג דרשינן בחולין כ"ה א' כל אשר בתוכו יטמא, בתוכו ולא מאחוריו. .
(תו"כ) וצוה הכהן ופנו. הצווי בכהן והפנוי בכל אדם קכחעיין מש"כ לעיל בפ' תזריע (י"ב כ"ד) בפסוק וצוה הכהן וכבסו וצרף לכאן. .
(שם) ופנו את הבית. תניא, נגעים באים על הגזל, דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית, ותנא, הוא כנס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו קכטיתכן דמדייק מדלא כתיב ופנו את הבית בלא צווי הכהן, ולמה צריך לחכות על זה לצווי הכהן אלא אם היו מפנים מקודם היו מפנים בסדר ומשטר בלא פזור, אבל הכהן מצוה לפנות בפזור, וזה על העונש שכנס ממון שאינו שלו. .
(ערכין ט"ז א') ולא יטמא וגו'. א"ר מאיר, וכי מה מטמי לי' קלר"ל מה מטמי ליה שצותה התורה לפנות הכלים שלא יפסידנו. , אם תאמר כלי עציו ובגדיו וכלי מתכות, הלא מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו קלאכלי חרס קטנים שאין להם טהרה במקוה, ומסיים עוד במשנה, אם כך חסה התורה על ממונו הבאי, [ר"ל על ממון קל כמו כלי חרס קטנים] ק"ו על ממונו החביב, ואם כך על ממונו, ק"ו על נפשותיו וכו', ואם כך על ממון רשעים [רומז למה שמבואר לעיל בפרשה דהנגעים באים על צרות עין ועל לה"ר ועל הגזל] ק"ו על ממון צדיקים. ועיין מש"כ לקמן בפ' קדושים בפסוק לא תשנא את אחיך. –
וע' במנחות ע"ו ב' חקרו בגמ' היכי רמיזא בתורה הא דחסה התורה על ממונם של ישראל והביאו מפ' דפ' חקת והשקית את העדה ואת בעירם, וצ"ע דאינו מביא ממשנה שלפנינו דמפורש בה כן ובסמיכות על פסוק מוקדם בתורה לפ' דפ' חקת, ויותר מזה, כי בראי' מפ' חקת יש להעיר לפי מ"ד במכילתא ס"פ בשלח בפ' להמית את בני ואת מקני בצמא השוו בהמתן לגופן מלמד שבהמתו של אדם היא חייו, וא"כ אין כ"כ ראיה שחסה התורה על סתם ממון. ובאמת רש"י בחולין מ"ע ב' מביא בענין זה הדרשה שלפנינו [רק בשם התו"כ ולא בשם המשנה]. ואפשר לומר הא דלא הביאו בגמ' מכאן משום דמבואר בתו"כ דדרשה זו היא אליבא דר"מ, ור"י ור"ש מוקמי הפסוק לענין אחר, וע"ע מש"כ בזה בפ' חקת שם, ועיין בשו"ת נב"י תנינא חיו"ד סי' ק"ס. –
והנה כלל זה דהתורה חסה על ממונם של ישראל בא כמה פעמים בש"ס, ואמנם כנגד זה מצינו כ"פ בגמ' כלל אחר דאין עניות במקום עשירות, וכללים אלו לכאורה סותרים זא"ז, ועיין מש"כ בפ' תצוה בבאור הענינים האלה. [נגעים פי"ב מ"ה]. והנה הנגע. מלמד שאין נגע הבית מטמא אלא בשני גריסין קלבמדייק מיתור המלה והנה הנגע דדי היה לכתוב וראה את הנגע והנה בקירות הבית, ומדכתיב שתי פעמים הנגע דריש שיהיה שיעור שני נגעים והיינו שיעור שני גריסין, דשיעור נגע הוא כגריס כמבואר בפ' תזריע, ועיין מדין זה במשנה ו' פי"ב דנגעים. .
(תו"כ) בקירת הבית. ת"ר, בית עגול – דיגון, טריגון, פנטיגון קלגכל מלות אלו הן יוניות, ובאורן בעברית שנים, שלש, חמש, או בית עגול שאין לו זוית כלל או שיש לו שתי דפנות או שלש או חמש. , אינו מטמא בנגעים, טטרגון קלדארבע בלשון יון, ור"ל שיש לו ארבע כתלים, וע' באות הסמוך. מטמא בנגעים, מאי טעמא, למטה הוא אומר קיר קירות ולמעלה הוא אומר קיר קירות הרי כאן ארבע קלהר"ל כאן כתיב והנה הנגע בקירת הבית, וכן בפסוק ל"נו פשה הנגע בקירת הבית, והיה יכול לכתוב בכל אחד בקיר הבית כמו דכתיב בפסוק זה ומראיהן שפל מן הקיר, ומדכתיב שתי פעמים בלשון רבים מורה על ד' כתלים. ונראה דזה למותר הוא דנקט ארבע אחרי דכן דרך בנין הבתים אך מדחשיב עד חמש נקט כסדר ארבעה.
והנה לשון הגמ' כאן הוא לכאורה ארוך יותר מדאי, דלפי מה שביארנו הול"ל כתיב קירות קירות הרי כאן ארבעה, וכן דרך הגמ' בכ"מ, כמו בריש סוכה בסכות בסכות הרי כאן ארבעה, קרנות קרנות הרי כאן ארבעה וכדומה הרבה, ול"ל להגמ' כאן להאריך. וי"ל דבא להוציא שלא נימא דלכן כתיב בלשון רבים להורות שהנגע צריך להיות דוקא בשני כתלים, על זה הוא אומר למטה הוא אומר קיר הרי כתיב בלשון יחיד, ומבואר מזה דדי אם הנגע בקיר אחד, וא"כ קשה למה כתיבי שתי פעמים קירות בלשון רבים, לכן באו לרמז על ארבע כתלים. .
(נזיר ח' ב') שקערורית. מאי שקערורות – שוקעות במראיהם קלור"ל שוקעות בעומק האבנים שאפי' לאחר הסרת הטיח ישאר המראה. וטעם הדרשה הוא עפ"י מ"ש כ"פ בחיבורנו דרגילים חז"ל לדרוש כל תיבה ששרשה יותר משלש אותיות, יען דמכללי לה"ק שאין מלה שרשית יותר מג' אותיות, ולכן כל שהיא יותר משלש. אותיות דרשוה חז"ל, וכה דרשו (ברכות ל"א א') תלפיות – תל שהכל פונים אליו, ובעירובין כ"א ב' תלתלים – תלי תלים, ובחגיגה י"א א' חשמל – חיות אש ממללות, ובתענית ו' א' מלקוש – ממלא תבואה בקשיה, וביבמות ע"ו ב' ממזר – מום זר, ובנדה ס"א ב' שעטנז – שוע טוי ונוז, וכהנה הרבה, והוא הדין הכא במלה שקערורות. .
(תו"כ) ויצא הכהן וגו'. מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתי', אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר, ודלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא, אלא לאו דאמרינן אוקי אחזקתיה קלזלכאורה יש להעיר מאי ראיה מכאן דהא אפי' אי נימא דבציר שיעוריה מה יפסיד כשיסגיר, וצ"ל משום דהבא אל הבית במשך ימי ההסגר נעשה טמא ושורפין את הקדשים שנגע בהם ואם נכנס למקדש מביא קרבן, ואם לא היה הבית טמא נפסדו קדשים חנם וגם מביא חולין לעזרה. והנה ענין חזקות שבש"ס יסודם על דרשה זו, והן רבות ושונות, ולבאר כולם יצטרך חבור מיוחד, והרוצה לעמוד עליהם בפרטיות ימצאם בספרי הכללים, ויתר על כולם בס' קהלת יעקב למהר"י אלגזי. .
(חולין י' ב') ויצא הכהן וגו'. אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר קלחבחולין י' ב' פירש"י שיסגיר ע"י שליח, וכ"פ המפרש לנדרים נ"ו ב', והר"ן שם פירש שיסגיר ע"י חבל ארוך. ונראה ראיה לפי' הר"ן, מדדריש בסמוך בתו"כ וצוה הכהן וחלצו, הצווי בכהן והחליצה בכל אדם, א"כ מדלא כתיב כאן וצוה הכהן והסגירו אלא והסגיר, מבואר שהכהן בעצמו מסגיר, וא"כ א"א לומר ע"י שליח, וע"כ צ"ל כפי' הר"ן ע"י חבל ארוך. ולא עומרד בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, שנאמר ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר קלטבסוגיות דנדרים וחולין שהבאנו באות הקודם מפרש יכול ילך לביתו ויסגור ת"ל אל פתח הבית [ר"ל מבואר שצריך לעמוד בפתח הבית של המנוגע], אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף [ר"ל על עובי המפתן] ויסגיר ת"ל מן הבית, עד שיצא מן הבית כולו, הא כיצד, עומד בצד המשקוף ומסגיר, ומניין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת המשקוף והסגיר שהסגרו מוסגר ת"ל והסגיר את הבית מכל מקום, יעו"ש, ובזה תתבאר הדרשה שלפנינו. (נגעים פי"ב מ"ו) בקירת הבית. ולא בקירות היציע ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה ולא בקירות המנורה קמכל אלה הם בנינים שסביב לבית ואינם נכללים בשם בית, וכן מבואר בערכין ל"ב א' לענין בתי ערי חומה, דאמר שם בית אין לי אלא בית, מניין לרבות בתי בדים בתי מרחצאות וכו' ת"ל אשר בעיר, יעוי"ש. משמע דאי לאו הרבוי לא הוי כיילינן כל אלה בשם בית, ואע"פ דבסוטה מ"ג ב' לענין הבונה בית חדש שחוזר עליו ממערכי המלחמה מבואר אחד הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות, והתם כתיב מי האיש אשר בנה בית, אך התם מרבה כל אלה מרבוי הלשון אשר בנה כפי שיתבאר אי"ה שם לפנינו. .
(תו"כ) וצוה הכהן וחלצו. הצווי בכהן והחליצה בכל אדם קמאעי' מש"כ לעיל בס"פ תזריע בפ' וצוה הכהן וכבסו וצרף לכאן. .
(שם) וחלצו. מלמד ששניהם חולצים, שניהם קוצעים, שניהם מביאים את האבנים קמבאם היה הכותל המנוגע בינו לבין חבירו מוטל חיוב החליצה והקציעה והבאת אבנים על שניהם, דמדייק זה מדכתיב כאן בלשון רבים וחלצו וכן בסמוך והשליכו ושפכו ולקחו והביאו ופעם כתיב בלשון יחיד ואת הבית יקציע וטח את הבית, מורה שלפעמים חל עליו לבדו ולפעמים על שניהם, כמש"כ. ובמשנה ו' פי"ב דנגעים ולקמן פ' מ"ב מבואר דבטיחה והבאת העפר אין חבירו משתתף עמו, משום דכתיב מפורש ועפר אחר יקח וטח את הבית, בלשון יחיד, ואע"פ דגם בקציעה כתיב ואת הבית יקציע, ג"כ בלשון יחיד, אך הלא כתיב גם בלשון רבים ושפכו וגו' אשר הקצו. , מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו קמגנסמך על המבואר בפרשה זו דנגעים באים על לה"ר ועל צרות עין ועל הגזל. , יכול הכותל הסמוך לאויר יהיו שניהם חולצים קמדכגון שהכותל מפסיק בין בית לחצר או לגינה של שכנו. ת"ל ואחר חלץ את האבנים קמהכמש"כ לעיל אות קמ"ב, דלפעמים כתיב בענין זה בלשון רבים ולפעמים בלשון יחיד, ולכן מוקי דלפעמים משתתף עמו שכנו ופעמים אינו משתתף, כמבואר. אמנם בעיקר דין זה צ"ע במה דאיתא בנגעים פי"ג מ"ג דאין צריך לנתוץ אפילו הקורות שבין בית ועליה משום דאינם מיוחדים על שם הבית המנוגע, וכפי שיתבאר בסמוך פ' מ"ה וא"כ כש"כ הכא, וי"ל. .
(שם) וחלצו את האבנים. יכול יחלץ בו שתי אבנים ויקיים בו מצות חליצה ת"ל אשר בהם הנגע, אי אשר בהם הנגע יכול אפילו קרדומים אפילו לבנים, ת"ל אבנים קמומשמע מכאן דאין לבנים בכלל אבנים, וכ"מ במשנה ב' פי"ב דנגעים, ונראה מכאן ראיה למש"כ המג"א בסי' קל"א ס"ק כ' שמותר להשתחוות ביוהכ"פ על רצפת לבנים שבביהכנ"ס, ואין בזה משום אבן משכית, דלבנה לחוד ואבן לחוד, וע"ע מש"כ בזה ס"פ בהר. .
(שם) והשליכו אתהן. אתהן מחוץ לעיר ואין אדם חוץ לעיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה קמזר"ל אתהן אפילו חוץ לעיר פרזית. ופשוט דמדייק יתור לשון אתהן דהיה יכול לכתוב והשליכון. והתוס' בערכין ל"ב ב' עמלו בבאור דרשה זו. אך בכלל לא ידעתי ל"ל דרשה זו תיפק ליה דבנגעי אדם כתיב (ר"פ תזריע) מחוץ למחנה מושבו, וכידוע נקרא מחנה רק זו שיש לה דין מחנה כמו בירושלים או בעיירות המוקפות חומה, וא"כ ממילא מבואר דלא חוץ לעיר פרזית, וצ"ע. .
(שם) אל מקום טמא. שיהא מקומו טמא קמחובתוספתא דנגעים איתא, מקום היה בגליל והיו מציינים אותו שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו, ומשמע דמקום מיוחד היה לזה, וזה הוא מפני המבואר כאן שמקומו טמא, וא"א לפי"ז להשליך במקומות שונים רק במקום אחד. .
(תו"כ) יקצע מבית סביב. יכול מבפנים ומבחוץ ת"ל מבית, אי מבית יכול מן הקרקע ומן הקירות ת"ל סביב לא אמרתי אלא סביב לנגעים קמטדאל"ה המלה סביב מיותר. .
(שם) את העפר וגו'. אי אשר הקצו יכול צרורות ת"ל עפר, אי עפר יכול אף הנושר ת"ל אשר הקצו קנאשר הקצו משמע צרורות עפר, ועפר משמע גם שנשר מאליו. .
(שם) ולקחו אבנים. לא פחות משתי אבנים קנאכונת הדרשה להדין המבואר במשנה ו' פי"ב דנגעים שלא יבא אבן אחת תחת שתים, והיינו אבן אחת גדולה שממלאה מקום שתים, אך מה דאיתא שם עוד ולא שתים תחת אחת לא ידעתי מניין נפקא זה, דהא הלשון לא פחות משתי אבנים משמע דהקפידא היא רק שלא יהיה פחות משתים, אבל יתר על שתים אינו משמע בדרשה זו. .
(שם) אבנים אחרות. אי אבנים יכול יקח אבנים מצד זה ויביא לצד זה ת"ל אחרות קנבוכהאי גונא דריש גם לענין עפר דכתיב ועפר אחר. .
(שם) ועפר אחר. אחר – לרבות אפילו לבנים אפילו מדד קנגבערוך גורס מדר, ויתכן שצ"ל מרד, והוא מלשון חז"ל בע"ז ע"ה ב' מנא דמרדא, ופירש"י אדמה וצפיעי בקר מעורבין. אפילו חרסית, יכול אפילו סיד אפילו גבסים, ת"ל עפריו קנדואלה אינם בכלל עפר. ועיין בחולין פ"ח ב' לענין כסוי הדם דכתיב וכסהו בעפר מרבה גם סיד, והוא לכאורה היפך מכאן, וצ"ל דהתם הוי הרבוי מלשון וכסהו, יעו"ש. .
(שם) וטח. מלמד שאין חבירו מטפל עמו בטיחה קנהעיין מש"כ לעיל בפסוק מ' בדרשה וחלצו השייך לכאן. .
(שם) ובא הכהן. תניא, ושב הכהן ובא הכהן, זו היא שיבה זו היא ביאה, מה שיבה בסוף שבוע אף ביאה בסוף שבוע, ומה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע קנור"ל דמקשינן ביאת הכהן להבית בעת שפשה הנגע לשיבתו ביום השביעי בפעם הראשונה כדכתיב בפסוק ל"ע ושב הכהן ביום השביעי וכדמפרש, ואע"פ דהתם כתיב ושב והכא כתיב ובא, אך מדהענין אחד הוא, היינו שבא לראות הנגע, מדמינן שתי הביאות להדדי, כדמפרש. ומה דכתיב שם ושב והכא ובא, הוא מפני שכל לשון לפי ענינו, דהתם איירי בביאה שניה לאחר שבעת ימים, דבעת שראה מתחלה לא גמר ענינו, שהרי הסגיר את הבית לשבעת ימים וידע שעליו לשוב לראות ביום השביעי, ולכן כתיב ושב, משא"כ הכא דאיירי כשפשה הנגע הוא ענין חדש ולא שייך לכתוב ושב, דהוי כמו בפעם הראשונה הוא הולך ובא וכמו דכתיב לעיל בפ' ל"ו בתחלת הראיה יבא הכהן לראות את הבית. וע"ע מענין דרשה זו בפירש"י בפסוק זה .
(תו"כ) את אבניו וגו'. ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר קנזדייק יתור לשון ונתץ את הבית, דדי היה לכתוב ונתץ את אבניו וגו', אחרי דאיירי בענין בית, ולכן דריש שבא לאשמעינן דהבית יהיה בנוי מאבנים ועצים ועפר, והובא דין זה בנגעים פי"ב מ"ב. .
(שם) את אבניו וגו'. ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, אבני הבית ולא אבני העליה, עצי הבית ולא עצי העליה, עפר הבית ולא עפר העליה קנחאיירי כשהיה עליה בנויה ע"ג הבית. וטעם הדיוק מדכתיב אבניו בכנוי ולא את האבנים, וכן עציו ועפרו, לכך צריך לנתוץ רק האבנים והעצים והעפר המיוחדים לבית זה. ועיין בחו"מ סי' קס"ד ס"א פסק המחבר דתקרה שבין בית לעליה שייך לבעל הבית, והרמ"א פסק ששייך לבעל העליה, ומכאן ראיה לפסק הרמ"א, שהרי אם היתה שייכת לבעה"ב היה צריך לנתיצה כמבואר. .
(שם) והבא אל הבית. א"ר אושעיא, הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור, דכתיב והבא אל הבית – דרך ביאה אסרה תורה, אבל כולו לא גרע מכלים שבבית, דכתיב (פ' ל"ו) ולא יטמא כל אשר בבית קנטוע"ע מש"כ לעיל בר"פ תזריע בפ' ואל המקדש לא תבא. וכתבו התוס' אע"פ דבחולין י' ב' מבואר דיציאה דרך אחוריו שמה יציאה, וראיה מכהן גדול ביוהכ"פ דכתיב ביה ויצא והיה יוצא דרך כניסתו דהיינו מאחוריו, וא"כ היה צ"ל גם ביאה דרך אחוריו ג"כ שמה ביאה, צ"ל דשאני כהן גדול דדרכו לצאת כן כתלמיד הנפטר מרבו כמבואר ביומא נ"ג א', עכ"ל. ויש להעיר ממה דכתיב בפ' נח בבני נח וילכו אחורנית, אלמא דגם בשארי הליכות דרך אחוריו נקרא הליכה, ואפשר לומר דגם התם משום דבמכון הלכו כן משום כבוד אב שלא יראו בערות אביהם כמבואר שם, ולכן נקראת הליכה כזו ג"כ הליכה, משום דבכזה דרכו בכך, וכמו בכה"ג, כמש"כ משום דרך ארץ. .
(שבועות י"ז ב') והבא אל הבית. כשיכנס ראשו ורובו קסזה הוא ע"פ הכלל דקי"ל בעלמא ביאה במקצת לא שמה ביאה, וכמש"כ מזה בר"פ תזריע בפסוק ואל המקדש לא תבא. אך צ"ע במ"ש בזבחים כ"ו א' דאפילו כולו בפנים רק ציציות ראשו מבחוץ ג"כ לא הוי ביאה, וצ"ל דכאן הפירוש ראשו – עם כל השער. .
(תו"כ) כל ימי הסגיר. ימי הסגיר אותו, ולא ימים שקלף את נגעו קסאר"ל לא אחר שחלץ וקצה וטח, שכל אלה הם לאחר הסגר, ואם נכנס אז אדם לשם אינו טמא. , יכול שאני מוציא את המוחלט שקלף נגעו ת"ל כל ימי קסבר"ל יכול שאני מוציא המוחלט שקלף נגעו בנגע החוזר שאז הבית צריך נתיצה, ת"ל כל ימי, ומרבם דבכהאי גונא טמא, דהא כל הבית טמא. .
(שם) וטמא עד הערב. מלמד שאין טעון כבוס בגדים קסגפשוט הוא הטעם משום דלא כתיב כאן כבוס בגדים כמו בשוכב בפסוק הסמוך. .
(שם) והשוכב וגו'. אין לי אלא שוכב ואוכל, לא שוכב ולא אוכל מניין ת"ל יכבס בגדיו ריבה, א"כ מה ת"ל שוכב ואוכל, ליתן שיעור לשכיבה כדי שיעור אכילה, וכמה שיעור אכילה – , כדי אכילת פרס קסדולפי"ז גם בשהייה בעלמא צריך ג"כ שישהא כדי שיעור אכילת פרס, ושיעור אכילת פרס ידוע שהוא כדי שיעור אכילת ג' ביצים. ומה שאמר יכבס בגדיו ריבה הכונה מדכתיב יכבס בגדיו אצל שוכב ואצל אוכל, והיה אפשר לכללם ביחד. ולשון התו"כ כאן [המובא בפירש"י כאן] צריך תיקון קצת, וע' במפרשים. .
(שם) יכבס את בגדיו. כל כבוס בגדים שבתורה להחמיר וזה להקל, שאפילו לבוש עשרה בגדים כולם טהורים עד שישהא כדי אכילת פרס קסהועיין מש"כ בדרשה הקידמת ובמשנה ט' פי"ג דנגעים. .
(שם) יכבס את בגדיו. את – לרבות המטמא מציל בגדים בבית המנוגע, יצאו בהמה ועובדי כוכבים שאין מטמאין, אין אין מצילין קסור"ל הם אין מקבלין טומאה אבל גם אין מצילין בגדיהם מן הטומאה ע"י כבוס, וע' במשנה י' פי"ג דנגעים. .
(תו"כ) ושלח את הצפור וגו'. תניא, ר' יוסי הגלילי אומר, ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר, צפור שחיה חוץ לעיר, ואיזה זה, זה צפור דרור קסזדייק כפול לשון אל מחוץ לעיר אל פני השדה דענין אחד הוא, ורומז למ"ש בביצה כ"ד א' דצפור דרור אינה מקבלת מרות, ולמה נקרא שמה דרור מפני שדרה בבית כבשדה, ופירש"י שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום, עכ"ל. ולכאורה צ"ע בדבריו, דהא בר"ה ט' ב' אמרו אין דרור אלא לשון חירות וכאן הבינו מלשון דירה, ונראה הכונה דתכלית שני המובנים בלשון דרור אחד הוא, דכיון דאינה מקבלת מרות לכן ממילא היא דרה בכל מקום, וא"כ באמת הוי דרור מלשון חירות, אך התכלית היוצא מן החירות שלה שדרה בכל מקום, ונקט סוף דבר. –
ומה הוא צפור דרור פירש"י במשלי כ"ו ב' שהוא הנקרא רונדל"א בלע"ז והיא הנקראת בלשון אשכנז שוולב"א, ובערוך [ערך מר ב'] כתב שצפור דרור אינה מצויה בישוב כדי שלא יתפשנה אדם, ואם יתפשנה אדם חונקת עצמה, עכ"ל. ולפי זה אין זה שוולב"א, כי הלא השוולב"א מצויה בישוב.
אך פי' הערוך תמוה מאוד וקשה להולמו, כי איך אפשר לומר שכשתופשין אותה היא חונקת עצמה א"כ איך שייך אצלה שחיטה שמבואר בפרשה כאן אחרי שנעשית נבילה מיד בהתפשה, וגם הכתוב אומר מפורש צפרים חיות, וכן כתיב ושלח את הצפור החיה, הרי דבעת השילוח צריכה להיות חיה, ודוחק לפרש, כי לא יניחוה להחנק, או כי הכונה שלא תחיה הרבה בהיותה תפושה בידי אדם. ולמרבה הפליאה קרוב לומר כי ט"ס בערוך, וצ"ל חולקת עצמה ר"ל משתמטת מרשות תופשיה. מלשון הכתוב (ירמיה ל"ז י"ב) לחליק משם, ובלשון חז"ל כ"פ. ולפי"ז מכוון פירושו לפירש"י שפי' יודעת להשמט.
ומ"ש הערוך שאינה מצויה בישוב ג"כ צ"ע, כי לא יתכן שיטריח הקב"ה ליקח עוף כזה שאינו מצוי בישוב ושקשה לתפשו, לפי מ"ש במ"ר פ' אמור (פ' כ"ז), אמר הקב"ה לא הטרחתי עליכם להתייגע להביא קרבן ממינים שאינם ברשותך אלא מן הגדל על אבוסך, יעו"ש.
וטעם הדבר שצריך דוקא צפור דרור יתבאר ע"פ מ"ש בסוטה ט"ו ב' דצריך להטביל האזוב והשני תולעת בדם הצפור ובמים, וצריך שיהיה הדם ניכר ברביעית מים, ושיערו חכמים שאין לך צפור גדולה שדמה מדחה את מראה המים ואין לך קטנה שדמה נדחה מפני מראה המים זולת צפור דרור, ועיין לעיל בפ' ו'. .
(שם) זאת התורה וגו'. תניא, מניין אתה אומר, כהן שבקי בנגעים ולא בנתקים, בנתקים ולא בקרחת, בנגעי אדם ולא בנגעי בגדים, בנגעי בגדים ולא בנגעי בתים, שלא יראה את הנגעים, ת"ל זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית קסחיתכן דמדייק כן מלשון זאת תורת ע"פ המבואר לפנינו כ"פ בפרשיות הקודמות דלשון זאת התורה פירושו תורה אחת לכל הפרטים החשובים בענין, ואחרי שכאן א"א לומר תורה אחת לנגעי אדם ובגדים ובתים, שהרי דין כל אחד שונה זמ"ז, לכן דריש תורה אחת לענין זה שצריך הכהן לידע תורת כל הנגעים כאחת. .
(תו"כ) ולשאת ולספחת. אמר רב אשי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר לשאת ולספחת קסטר"ל נתמעט ונפחת מחשיבותיה, וסמך בעלמא הוא ע"ד רמז וסימן, ודריש שאת מלשון גבוה וספחת מלשון טפילה כמבואר לפנינו בפ' תזריע ר"פ נגעים, והכונה שנעשה דבר שאינו חשוב לעצמו רק נטפל לאחרים. .
(סוטה ח' א') להורות. מלמד שאין הכהן רואה את הנגעים עד שיורנו רבו קעאפשר הכונה שיהיה הכהן מקבל תורתו מפי רב ולא יסמוך על למודו לעצמו. .
(תו"כ)